אני חיה בסביבה מאוד טעונה. אני כבר לא יודעת איך להגיב לאנשים שניגשים אלי ואני לא מצליחה לזהות אם הם צוחקים או לא. אם לכעוס או לצחוק כי בשני הכיוונים אני יכולה לעצבן אותם. כשאני צוחקת אנשים כועסים. כשאני כועסת אנשים צוחקים. נמאס לי מהצעקות, נמאס לי מהמתח.. אני פשוט רוצה שיעזבו אותי בשקט ויתנו לי ללכת לחדר שלי. אני לא רוצה להיות מתבודדת. אני לא רוצה להיות עצבנית ומתוחה כל החיים שלי. העצבים מרחיקים אנשים. ואני רואה את זה קורה כי אני מתרחקת מההורים שלי כשהם כל כך עצבניים מתוחים.
אני מפחדת שאני אצא כמו ההורים שלי. הם לא נראים לי מאושרים.. הילדים שלהם, אני, אנחנו לא שמחים, לפחות אני לא יודעת אם הם שמחים. האח הכי גדול שלי, אני חושבת שהוא שונא אותי. ואת כולם. את כל המשפחה. ובמיוחד אותי. אני תמיד מרגיזה אותו יותר מכולם.
אני לא רוצה שכשאני אתחתן אני כל היום אריב עם בעלי והילדים שלי יושפעו מזה. אני לא רוצה לחיות את החיים שלי כמו ההורים שלי.. אני מנסה להתרחק מהמשפחה המורחבת שלי כי אני לא מתחברת לגישה שלהם לחיים, אני שונה מהמשפחה שלי. בדעות, באגרסיביות, בשמחה ובדיכאון. כשאני אתחתן אני לא רוצה אירוע ענק עם כל הדודים והדודות שיעשו קולולו.. אני רוצה טקס קטן וצנוע.. לא יותר מידי המוני. אני פשוט לא מזדהה איתם כל כך. אני לא מוצאת את עצמי בתוכם. אני שונאת לנסות לדבר כשהם בדיון כי תמיד, תמיד, תמיד מישהו יקטע אותי באמצע בלי לבקש רשות אפילו שחיכיתי הרבה זמן לדבר, להוציא מילה אחת מהפה כי יותר מבוגר ויותר חכם ממני. חה. אני באמת שונאת אנשים שלא מקשיבים לי ובסוף הם מבינים שאני צדקתי. וזה קורה לי כל כך הרבה פעמים.. כל כך הרבה פעמים שאני פשוט משתגעת. כשמישהו מדבר, אני אקשיב, אני לא אתפרץ.. אני נחמדה. פשוט בא לי צעוק, לצרוח כל כך חזק כדי שסוף סוף ישימו לב שאני, כן כן אנייייייי דיברתי עכשיו!! הילדה הקטנה והמפגרת כבר בת 16, מה הייתם אומרים.. כשאומרים "ואו כמה גדלת" או "אני זוכרת אותך כשהיית כזאת קטנה" זה בסדר, באמת.. אבל הגיע הזמן להבין שזאת המציאות!! ונמאס כשלא מקשיבים לי!!! כל כךךךך נמאס לי מהTOLD YOU הזה שבא אחר כך.
להיות איתם מכעיס אותי, מפריע לי ומרגיז אותי. אני מנסה להתרחק מהכעס, לא להיות כמותם. לא להיות כועסת.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
