כל נערה מתבגרת בת 16 רוצה חבר. או חברה זה לא משנה.. כולל אותי.. אבל הרצון שלי בחבר לא מסתכם במשהו חתיך שיהיה אפשר להשוויץ "בכאילו"בו בכיתה.. לא אכפת לי מהמראה. באמת. אני מחפשת משהו שאני אתחבר אליו.. שיהיה לי כיף איתו. שאני ארגיש רצויה. אבל אני לא מרגישה את זה בחברים שלי. כל הזמן אני צריכה להתחיל שיחות ואני צריכה ללכת אליהם ובסוף זה מרגיש כאילו אני נדבקת אליהם כמו קרציה שרק רוצה צומי. אני לא יכולה לראות את עצמי מבחוץ אבל אני נורא מקווה שאני לא כזאת. כל מי שמתבכיינת על כמה שהיא כבר רוצה חבר תמיד מתויגת בתוך "שטוחה" או "צפויה" או אני לא יודעת מה.. אני לא רואה את עצמי כזאת, שוב, אני מקווה שאני לא כזאת.. תמיד רואים בסרטים את הילדה החנונית המכוערת שדלוקה על הילד הכי חתיך בשכבה או ההפך, הילד החנון שדלוק על הילדה הכי יפה בשכבה ורק בסוף הסרט הילד/ה הפחות יפים הופכים ליפים מאוד והילד/ה היפים מבינים שהם באמת אוהבים את הילד/ה שהיו מכוערים פעם. ובחיים.. האנשים האלה שהילד/ה אוהבים.. הם לא באמת מתעוררים, והילד/ה החנונים לא באמת הופכים למהממים.. הם נשארים לבד ודיכאוניים.
גאד אני בכיינית.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
