אם יש משהו שאני בחיים לא אבין זה את עצמי.. את עצמי של העבר. למה עשיתי את זה, למה חשבתי על זה, מה חשבתי לעצמי באותו הרגע.
זה דיי מייאש לנסות להבין את עצמך. קורה לי הרבה שאני מסתכלת אחורה ואומרת לעצמי: מה חשבת לעצמך כשאמרת את זה? אני בחיים לא אבין וזה משגע אותי. הנה כמו עכשיו, אני הרוגה מעייפות אבל אני עדיין לא אלך לישון. למה.? אין לי מושג.
כי אני יושבת כאן וכותבת. כי יש לי דברים על הלב שאני צריכה לפרוק..
למה בכלל זרמתי עם השיחה הזאת? למה נתתי לעצמי לזרום.. למה אני מפחדת לפגוש בנאדם חדש כי אני מפחדת שהוא לא יאהב אותי גם בגלל האופי וגם בגלל המראה.
אני מאוד מפחדת מהאופציה שהוא מתחזה ולא באמת מי שהוא טוען שהוא. למה מה שבאמת מפחיד אותי זה שהוא לא יאהב אותי?
כי הרי אם הוא לא יאהב אותי הוא ירצה לנתק קשר ואם הוא בנאדם נחמד אחרי הכל הוא לא יעשה את זה בדרך מגעילה.. הוא ינסה לעשות את זה בדרך יותר נחמדה.. למרות שהיא לא קיימת. הוא ינסה לסנן אותי ולא לענות להודעות שלי
ו.. אני.. אני אשים לב רק כשזה כבר מאוחר מידי. ואני ארגיש כל כך מטומטמת.. אני ארצה למות. כל כך. אני לא יכולה לתאר לכם אפילו כמה. כי זאת לא הפעם הראשונה שזה יקרה לי.
נמאס לי מאנשים. אני שונאת אנשים. חרא של דבר.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
