יושבת לי בחדר, מקשיבה לרד הוט עם אוזניות בשקט נוראי כדי לא להעיר את השותפות שלי כשכל מה שבא לי לעשות זה לבכות.
הלוואי שיכולתי להקשיב בפול ווליום. זה היה מסיח את דעתי מהעצבות הפתאומית שנפלה עלי הלילה.
אני מרגישה כאילו כל העולם שמח ודווקא אני עצובה. יש לי כל כך הרבה דברים לעשות מחר ואני כל כך צריכה מנוחה. ועוד היום לא עשיתי כלום. כמעט לא למדתי. אם הייתי כמו חברה טובה שלי והייתי לומדת כל היום הייתי באמת יכולה להנות מהרגעים האלה של השקט, של המנוחה אבל עכשיו כל מה שעולה לי לראש זה שיש לי עבודה ענקית בספרות ליום שני, מבחן בהיסטוריה ביום ראשון, מבחן במתמטיקה ביום שלישי ואלוהים יודע עוד כמה שיעורי בית ועבודות נשארו לי לשבוע הבא.
אני מרגישה כל כך מטומטמת שאני יודעת שאני דוחה את הכל לרגע האחרון ועדיין לא עושה עם זה כלום. ההורים שלי צודקים אני באמת לא עושה כלום עם עצמי ובסוף אני אקבל חרא ציונים וחרא תעודת בגרות. באמת שהלוואי שלא היה אכפת לי. לא היה אכפת לי להכשל.. שפשוט לא יהיה לי אכפת מכלום. לא מאנשים, מהלימודים, מהחיים, מעצמי.. מכלום. פשוט לחיות חיים רקניים חסרי כל משמעות בלי להצטרך להתמודד עם לחץ, כעס, עצב או עלבון.
לחיות ברוגע. לשמוח ולצחוק כל היום עם חברים.
אני כל כך רוצה אבל אני לא רוצה בכלל.
נמאס לי מהבית ספר ונמאס לי מהעולם..
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
