היה לי חודש מלא בדרמות. הרבה יותר מידי.
חוץ מזה שיש לי המון מבחנים ועבודות, מיכאל ואני נפרדנו וזה ממש השפיע על הלימודים שלי והחברה הכי טובה שלי הפסיקה לדבר איתי ופתאם היא חזרה לדבר איתי אתמול. משהו ממש פוגע קרה לחברה שלי, השותפות שלה היו ממש דוחות וזה כבר עבר את הגבול.
אומנם זה לא הרבה אבל זה די והותר בשבילי.
לא סיפרתי לאמא שלי שאני ומיכאל נפרדנו. אין לי כוח לזה עכשיו. או בכלל.. היא תתחיל לשאול אותי שאלות ולצפות לתשובות שאין לי. או שאני לא רוצה לדבר עליהם איתה. אבל היא בכל זאת תתעקש לדעת.
אבל אני צריכה לסבול כל יום שאלות כמו: "מה שלום מיכאל??" "מה אתם לא נפגשים?" "איך הולך??"
אמא.. עזבי אותי בשקט. בבקשה ממך.
לא בא לי לחזור הביתה. טוב לי בכפר. אני לא רוצה לחזור בעיקר בגלל שאני מפחדת להתמודד עם השאלות של אמא שלי.
היה כיף כשחברה שלי חזרה לדבר איתי אבל.. אני עדיין לא מבינה בדיוק למה היא הפסיקה לדבר איתי מלכתחילה.
מחר אני יוצאת לטיול שנתי. אני אוהבת טיולים ממש אבל לא את הטיול השנתי. הוא רק גורם לי לשנוא את הכיתה שלי עוד יותר כי אני מבינה כמה הם קקות ושהם בחיים לא יעזרו לי אם אני אצטרך עזרה. כיף.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
