כמו בכל ערב, בחדר אוכל בכפר יש גלידה. תור ענק של אנשים מסתעף מאחורי המכונה הענקית ואדם מסכן אחד שמוזג את הגלידה לגביעים.
כל אחד בתורו חושב לעצמו "יאללה שילכו להזדיין כולם אני רוצה את הגלידה שלי עכשיו!" ומחליט שלו מגיע לקבל את הגלידה לפני כולם ועוקף את כל התור.
אותי זה מרתיח. זה משגע אותי כל כך. אם לא היה לי אכפת איך אנשים רואים אותי הייתי צועקת על כל אחד ואחד שעקף. לא שהם היו מקשיבים לי או משהו.. זה כל כך מפריע לי. אנשים שאני כן מכירה ואני מדברת איתם משכתי אחורה. ויש את אלה שעוקפים ואז כשאומרים להם לא לעקוף בצורה נחמדה באים ביציאה כאילו "זאת בעיה שלך" לך לעזאזל. פשוט לך. אין לי שום חשק ליצור איתך קשר אנושי. כלום.
זאת לא הבעיה שלי שלכולם אין שליטה ביצרים שלהם והם לא יכולים לעמוד 5 דקות בתור הדפוק הזה וההמתנה הייתה מתקצרת פלאות אם כולם היו עומדים בתור כמו שצריך.
אני מתגעגעת ללונדון. לתורים המסודרים למופת, למנטליות של אנשים.. להכל. נהניתי ממש בשבוע שהייתי שם. אני ממש מצטערת שהייתי שם רק שבוע.. הייתי מתה להשאר עוד חודש חודשיים.
יש אנשים שאומרים שהאנשים באירופה הם בעלי מנטליות קרה. יש גם אנשים קרים יותר אבל יש המון אנשים נחמדים ממש שישמחו לעזור.
____________________________________________________________________
אמרו לי הרגע שאני נראת כמו מישהי שהייתה תקופת אימו. פאק. מה? אני ממש לא. אותה הילדה גם אמרה שאני נראית טאמבלרית כזאת. קרוב אבל לא.
אני לא נראית כמו מישהי הייתה לה תקופת אימו. אני לא יודעת אם להעלב או לא. הייתי ממש בשוק כשהיא אמרה לי את זה.
אני עדיין בשוק.
אין לי יהיה אימו? יש לי שיער מתולתל ולא הרוס מהחלקות וכאלה.. ו.. לא יודעת אני פשוט לא נראת כמו משהי שהיה לה אימו.
אני בשוק.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
