אני לא יודעת מאיפה להתחיל. אני מרגישה נסערת, מוצפת ברגשות וחויות.
(באופן אירוני משהו כמו מזג האויר בחוץ..)
אז נתחיל מההתחלה, ביום הראשון של חנוכה, לפנות בוקר טסתי לגרמניה בתוך משלחת והיה כיף מאוד. היה מדהים, אם מורידים את החויה של המארחת הנוראית שהייתה לי שרק מהמחשבה שאני אצטרך לארח אותה שנה הבאה בא לי למות.
אבל זה באמת רק חלק קטן מאוד.
כשחזרתי, בדרך מהשדה תעופה אמא שלי סיפרה לי שסבתא שלי נפטרה בזמן שהייתי בגרמניה. יום אחרי שנסעתי. הפסדתי את ההלויה, את השבעה.. את הכל. את האמת? לא הייתי בשוק. היא הייתה מבוגרת מאוד ונפטרה בסיבה טובה. אבל היה לי מאוד קשה לחשוב על זה שלא ידעתי על זה, שבזמן שהם התאבלו ועבדו קשה אני יצאתי עם חברים צחקתי ונהנתי. הייתי רוצה להיות שם לא בשבילי, אלא כדי להיות שם ולעזור ולראות את המשפחה שלי ששנים לא ראיתי, להיות ברגע המשפחתי הזה. שפספסתי.
אני הרגשתי רע. שלא הייתי שם. אני עדיין מרגישה רע ואני רוצה לפצות על זה. אני מחכה לאזכרה. אני רוצה להיות בבית ביום של האזכרה.
בכיתי לאמא שלי קצת באוטו אבל כשחזרתי הביתה, חיבקתי את אבא שלי כל כך חזק ופשוט בכיתי לו על הכתף כמה דקות. לא הייתי מסוגלת להחזיק את עצמי. סבתא שלי הייתה חלק עצום מהילדות שלי. היא גרה איתנו בחלק נפרד בבית עד לפני שנתיים כשהיא עברה לבית האבות. היה לי עצוב לבוא לבית החולים לפני שלוש שבועות. לראות אותה שוכבת שם בחדר מסריח, מחוסרת הכרה, קשורה למיטה. קשורה למיטה?!? סבתא שלי?! הפייטרית הזאת? שגידלה 9 ילדים כמעט לבד לגמרי? שעד לפני כמה שנים הייתה נוסעת לשוק לעשות קניות וסידורים יום שלם? שעלתה לארץ כמעט בלי כלום והקימה משפחה לתפארת? שלא תשים מכשיר שמיעה כי היא לא מסוגלת שלסבול מכשירים זרים על גופה? ציפור הדרור הזאת?? שהיא תהיה קשורה למיטה?! לראות אותה סובלת שם, בקושי מגיבה הביא אותי למסקנה שזה מתקרב.
עם כמה שאני לא אוהבת את המשפחה שלי לפעמים כל כך הצטערתי על זה שלא הייתי שם, כל כך התבאסתי.
יש לי עוד הרבה מה לכתוב אבל אני מרגישה כאילו אני חייבת לפרסם את הפוסט ואני חייבת ללכת.
אני עוד אפרסם המשך.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
