זה קרה אתמול. אני ורבי ישבנו בחדר ושיחקנו פוקימון. רציתי לעשות שעווה ורבי חיברה את השעווה לחשמל, להתחמם. אחרי חצי שעה בערך השעווה הייתה חמה מספיק והתחלנו. פס ראשון עבר סבבה. כנל פס שני ושלישי.
בפס הרביעי הכל התחיל להדרדר. רבי מרחה את השעווה על החלק הפנימי של המרפק. אמרתי לה שבטח יכאב לי שם יותר והייתי מוכנה לכאב, לא פחדתי יותר מידי.
היא שמה את הפס על השעווה ומשכה. זה היה כואב. הסתכלתי על היד וקלטתי שטף דם פנימי דיי גדול. בהתחלה זה נראה כאילו העור שלי נתלש אבל רבי אמרה שזה רק שטף דם. לקח לי כמה שניות להבין את זה כי בו זמנית כבר התחלתי להרגיש דיי מסוחררת, כאב ראש, ראיתי בצורה מוזרה והשמיעה שלי התעוותה. הדבר האחרון שאני זוכרת זה שאני אומרת לרבי "אני מרגישה שאני הולכת להתעלף".
הדבר הבא שאני זוכרת הוא הרגשה של נפילה. אני זוכרת את ההרגשה של עצם הזנב שלי מתנגשת ברצפה. אני לא זוכרת הרבה אבל אני זוכרת שלא הצלחתי כל כך לדבר ועדיין הרגשתי מסוחררת, שמעתי מעורפל וראיתי מוזר. פתאום הרגשתי יד קרה נוגעת לי בכתף. מישהי אמרה "תביאי לה מים" או משהו בסגנון בטון די רגוע. אני זוכרת שראיתי את רבי מחכה לראות שאני פותחת את העיינים. אני זוכרת את השותפה של רבי יושבת מולי מגישה לי כוס.
שאלתי אותן מה קרה. הן אמרו שהתעלפתי. אחרי דקה בערך שאלתי איך הגעתי לרצפה. רבי סיפרה לי שנפלתי קדימה פתאום והיא ניסתה לדחוף אותי אחורה ואז החלקתי מהכיסא אל הרצפה.
הסתכלתי שוב על היד שלי. היא כאבה. שוב הרגשתי מסוחררת אבל הפעם הסתתי את מבטי.
דיברתי קצת כי זה עזר לי "לחזור". לאט לאט הרגשתי יותר טוב, יותר אני. ישבתי על הרצפה כשמולי יושבת השותפה של רבי ודיברנו. התחלתי לדבר סתם ולהסיק מסקנות. סיפרתי לה על הפחד המטורף שלי ממחטים ודם. המיקום של השטף דם לא תרם לסיטואציה המלחיצה, החלק הפנימי של המרפק זה המקום שבו עושים בדיקות דם. סיפרתי לה על מספר הפעמים שהקאתי או הייתה לי סחרחורת אחרי בדיקת דם או חיסון. הייתה גם פעם אחת שהתעלפתי. אבל רק פעם אחת. הן היו מאוד רגועות וזה נורא עזר לי, זה לא הכניס אותי ללחץ. אם הייתי במקומן הייתי מתה מלחץ.
אחרי כמה דקות חזרתי לעצמי. קמתי בזהירות מהרצפה והלכתי לשטוף את השעווה שנשארה לי על היד. נשארתי בחדר שלהן כמה דקות והחלטתי ללכת בחזרה לחדר שלי.
אני חושבת שלמדתי הרבה. למדתי על התגובות שלי, על אין להתמודד איתן ולא לפחד כשזה קורה.
כשאמא שלי התקשרה באותו היום סיפרתי לה מה קרה. היא נלחצה. זה הגיוני וגם בסדר. אבל הייתי מסוגלת כמה לומר לה:
"אמא, הכל בסדר, רק התעלפתי קצת"
אני לא יכולה להגיד שהיה טוב אבל בהחלט טוב שהיה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
