אני כל כך רוצה לשבת כאן ולהתבכיין. אני ממש רוצה.
אבל משהו עוצר בעדי. רק המחשבה שיכול להיות שעוד כמה ימים לא יהיה לי איפה לפרוק בלי מעצורים ובלי להרגיש קרציה, שלא יהיה לי מקום להתבכיין בו ולהרגיש שיש מישהו שמבין, זה הורג אותי.
זה פשוט הורג אותי.
אני חושבת שאיפשהו בפנים, אני רוצה להתחיל כבר "להגמל". כדי שכשיסגרו את ישרא לא יהיה לי קשה מידי. שזה לא יבוא בבום. אבל אני לא יכולה דווקא עכשיו זה הזמן שאני הכי צריכה את ישרא, כשעומדים לסגור אותו. אירוני לא?
למי אני אתבכיין אחרי שיסגרו לי את הבלוג? איפה אני אפרוק? איפה אני יהיה עצובה על שסגרו לי את הבלוג? הרי אני בדרך כלל פורקת דברים כאלו כאן, בבלוג. אין לי איך לצאת מזה. אני אפתח בלוג חדש? זה לא יהיה אותו הדבר. זה אף פעם לא יהיה אותו הדבר. שום דבר לא יהיה אותו הדבר.
אני לא טובה בלפרוק מול בני אדם. תמיד יש לי מעצורים וקשה לי מאוד לעבור אותם.
אני לא יודעת אם להפסיק לכתוב או דווקא עכשיו להתחיל לכתוב בלי סוף, לנצל כל שניה.
ואו, אני קוראת עכשיו את מה שכתבתי, זה הדבר הכי אגואיסטי שאי פעם כתבתי. איכס.
אני רוצה לבכות אבל הדמעות לא יוצאות. הן נשארות בפנים, מחכות לרגע המתאים, הרגע שיגיד "זהו, זה נגמר"
אני לא יודעת מה לעשות. אני לא יודעת מה לחשוב.
אני לא רוצה שיסגרו את ישרא, אני לא רוצה שיסגרו את ישרא, אני לא רוצה שיסגרו את ישרא!
איך ממשיכים לחיות?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
