המילה "ראש" איבדה משמעות בשבילי. תחילה בגלל שאמרתי וכתבתי אותה יותר מידי פעמים. עכשיו כי הראש שלי אבוד, אבוד במחשבות, כעסים, עצבות וניסיונות להעמיד פנים שהכל בסדר. יש אנשים שאני לא רוצה להיות עצובה לידם, שיעדיפו שאני אשתף אנשים אחרים בעצב שלי. וזה לגיטימי. יש אנשים שבאמת משמחים אותי ואז לרגע אפשר לשכוח מהכל.
לאחרונה עליתי על דפוס התנהגות שלי. אני שונאת אותו. איך אפשר לשנות דבר כזה? זה משגע אותי. אני גורמת לעצמי להפגע מהר מידי. אני נקשרת מהר מידי וברגע שאני מוצאת מקור לתשומת לב אני אתנפל עליו ולא אעזוב עד שהאדם הזה ישנא אותי. נדירים האנשים שלא שנאו אותי אחכ.
אני כועסת על אבא שלי. אם פעם חשבתי שהוא יודע הרבה, ביומיים האחרונים הוא רק הבהיר לי שהוא לא יודע שום דבר. הוא לא מכיר אותי, הוא לא מתעניין בי ובמה שעובר עליי, אכפת לו שאני יהיה מחונכת וממושמעת אבל אין שום מחשבה מאחורי חינוך. אי אפשר לדבר איתו בלי לצעוק. בלי להתעצבן.
אז הנה, הוא הצליח, אני עצבנית עליו. אין לי שום רצון לדבר איתו, לראות אותו או לשמוע אותו.
הדרך היחידה שיש לי להתמודד איתו היא להתעלם. "לתקוע את הראש בחול" כמו שהוא תמיד אוהב להגיד וגם לעשות.
להיות ילדה קטנה, קטנונית. הוא ביקש את זה.
הראש שלי כואב. אין לי מקום שאליו אני שייכת. לא פה, לא בכפר,
אני רוצה לברוח. לעשות משהו נועז פעם בחיים שלי
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
