התחשק לי לכתוב קצת על שני אנשים מאוד משמעותיים בחיים שלי.
מי שמכיר אותי יודע שאני מדברת עליהם מלא, הם חשובים לי ברמות מטורפות ואני מאוד מאוד אוהבת אותם. האחים שלי.
אני הבת הקטנה מבין 3 ילדים ויש לי שני אחים גדולים.
כשהיינו קטנים היינו רבים ומתווכחים על שטויות, תמיד. ואנחנו עדיין עושים את זה.
אני התגאתי להיות האחות הקטנה והמציקה והם אהבו להציק לי בחזרה אבל גם לצחוק ולדבר.
מאז ומתמיד הם היו סוג של מודל לחיקוי, כל אחד בדרכו שלו, something to look up to.
את האהבה שלי למוזיקה והטעם שלי למדתי מהם, רכשתי מהם הרבה תכונות טובות ולמדתי כל כך הרבה.
אני חושבת שזה דיי ברור שיהיו ריבים וכעסים בין אחים, תמיד יש, הייתה תקופה שאני הרגשתי שנדב, הכי גדול, שונא אותי. אבל התקופה הזאת עברה ועכשיו אני יודעת בבטחון שזה לא נכון.
אבל אחרי הכל, הכי כיף לי בעולם לשבת איתם, כשאביהו (האמצעי) על הגיטרה, לשיר בקולי קולות ופשוט להנות.
מה שהביא אותי לכתוב את הפוסט הזה זה שהם לא איתי עכשיו. הם שם. יחד עם חלק גדול מהאחים הגדולים, האבות, האחים הקטנים, הילדים, הבעלים ועוד הרבה אחרים. אני מתגעגעת אליהם ודואגת כל כך, זה בלתי ניתן לתיאור. הם אחים מדהימים ובצורה מוזרה, אני בטוחה שהכל יהיה בסדר.
נדב, אביהו,
רק תשמרו על עצמכם.
אוהבת תמיד,
נטע,
אחותכם הקטנה והקרציה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
