הגרון שלי חנוק. אני לא יכולה להוציא מילה. התחלתי לבכות באוטו ולא הצלחתי לדבר איתה. היא אמרה "נו טושה, דברי איתי, מה קרה, ספרי לי". לא רוצה לדבר איתך. אני לא יכולה ולא רוצה לדבר איתך.
החופש הזה הרוס. פשוט הרוס. עבר יותר מחצי חופש ולא עשיתי שום דבר כיפי חוץ מללכת לים. לא יצאתי כמעט וכל הזמן עבדתי או הייתי בבית או שהייתי בשיעורי נהיגה. היה יותר חשוב לי (או יותר נכון לאבא שלי) שאני אספיק לעבוד הרבה ולעשות שיעורי נהיגה, כדי שחס וחלילה אני לא אהנה מהחופש. אני אמורה עוד להספיק 14 שיעורי נהיגה, השבוע האחרון מפוצץ לי בעבודה ועוד לעבוד בבית ספר השני. מצד שני כל החופש לא ראיתי חברים מהפנימיה, לא ראיתי את קתרין ולא ראיתי כמעט חברות מהבית.
אני כועסת עליו. אני כועסת עליו שהוא לחץ עליי כל כך ושהוא עדיין לוחץ. בסופו של דבר כל החופש הזה הלך לי על עבודה, לחץ ושטויות.
מרגיש לי חרא כי זה החופש הגדול האחרון שלי. נכון, יהיה לי זמן עד שאני אתגייס אבל עדיין. אני לא יכולה ללכת לקתרין כי אני צריכה לעשות שיעורי נהיגה ואני לא יכולה ללכת ל3 או 4 ימים לדרום, אין זמן!
הזמן היחיד שאמור להיות עם פחות לחץ, רגוע יותר, כיפי יותר התבזבז. דאגתי להרוס אותו היטב.
יותר מהכל, אני כועסת על עצמי שקרסתי תחת הלחץ שלו.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
