אני לא יודעת למה אבל אני ממש שוקלת להפסיק את המפגשים עם הפסיכו. אני מרגישה אני לא ממצה את המפגשים איתה.
אני לא מצליחה לדבר לעזאזל. אני מרגישה שזה בזבוז. עד היום היה לי רק מפגש אחד שהרגשתי שהיה טוב.
אבל כשאני אומרת את זה אני גם חושבת בו זמנית, אם אני לא מצליחה לדבר איתה, זה אומר בהכרח שאני אצליח לדבר עם מישהי אחרת?
אני מרגישה ממש רע.
לרגע אני קצת מצטערת שבכלל העלתי את זה מול אמא שלי.
למה אני הולכת אם אני לא מצליחה לדבר, מה זה נותן. מה הקטע.
אני פוסלת אותה מהר מידי? כדאי בכלל לנסות מישהי אחרת?
אין לי מושג. בנתיים אני קצת אבודה.
זה הלילה המליון בערך שכל מה שאני עושה במשך רבע שעה זה לשכב במיטה ולהקשיב למטוסים ממריאים.
זה לא טוב.
זה דיי רע.
אני לא מרגישה שעשיתי שום התקדמות כלשהי בחופש הזה.
דברים טובים קורים אבל אני פשוט לא מצליחה לשמוח.
כואבת לי הבטן ברמות מטורפות
נו טוב, הכי הרבה נמות, לא נורא.