Feel the Energy

הלחץ הזה

שמרגישים בגרון

כשכל כך מתאמצים

לא לצרוח,

לא להתחיל לבכות בצרחות 

להשאר בשקט

וכל מה שיוצא זה ציוצים עצורים 

מפה שסגור בכל הכח. 

רק לא לצרוח. 

כשבעצם בא לי 

להרוס הכל

לשבור, לזרוק, לנפץ, 

אבל אף פעם לא באמת עשיתי את זה. 

תמיד נשארתי מאופקת. 

תהיתי

אם זה באמת יעזור. 

אם יבוא איזה סיפוק אחרי 

האם זה באמת שווה את זה. 

אני חושבת שזה הדבר היחיד שעצר אותי. 

הגעתי הביתה לפני 6 שעות. 

רק פאקינג 6 שעות. 

ואני כבר מתה לעוף מכאן. 

פתאום נזכרתי שבכל פעם שהייתי עצובה כשהייתי קטנה, הייתי אומרת לעצמי בלב, "אמא, תצילי אותי" 

פתאום שמתי לב שזה נעלם, שכל מה שאני אומרת לעצמי זה "אני כל כך שונאת אותו" או "אני מתה לעוף מפה"

זה או שהוא אידיוט מוחלט ולא מבין כלום, 

או שהוא פשוט חרא בן אדם. 

אני באמת לא רואה אמצע. 

אחח.. כמה טוב להיות בבית. 

אין לי מקום. 

לא פנימיה, לא בית. 

אין לי מקום 

שאני יכולה לומר באמת ובתמים, 

שטוב לי בו.