קצת קשה לי לכתוב כי האצבעות שלי עדיין קצת רועדות. רוב הסיכויים שאני סתם מגזימה.
נדב ביקש ממני לתת משהו לחבר שלו, משהו שהוא צריך. כמובן שאמרתי בסדר. הוא אמר לי אחר כך למי אני צריכה לתת את זה ונבהלתי. התחרטתי שאמרתי בסדר. הילד הזה הציק לי כל הזמן כשהייתי קטנה. הוא וכל החברים שלו. אני הייתי צריכה לצאת החוצה, בפיג׳מה, ולתת לו, שיושב באוטו עם כל החברים שלו את הדבר הזה. לא ראיתי אותם 4 שנים. לראות אותם עכשיו, הייתי מעדיפה למות. אני עדיין מעדיפה לחזור אחורה בזמן ולמות.
חצי שעה אחרי שדיברתי עם נדב, הילד הזה התקשר. הוא אמר שעוד מעט הוא יהיה ליד הבית שלי והוא יתקשר. עם כמה שזה אידיוטי, נלחצתי אפילו יותר. התחלתי להסתובב בבית, להשתגע קצת. הזמן עובר והילד הזה לא מתקשר. אני משתגעת אפילו יותר. אני באמת מעדיפה למות מאשר לראות אותם. אחרי רבע שעה בערך הוא סופסוף מתקשר. הוא אומר שעוד דקה הוא ליד הבית. אני מנסה לאזור את כל האומץ שבי, כל הכוח שקיים. אני יוצאת מהבית בצעדים איטיים ומגיעה לכניסה. אחרי כמה שניות מגיעה מכונית ענקית ומכוערת. בוקעים מתוכה טראנסים עם בס כבד. אני רואה אותם ומחייכת חיוך מזויף לגמרי, הרי אני סופר נחמדה ונרגשת לראות אותם. אחרי כמה שניות של שיחת חולין מזויפת, אין לי מה לומר יותר ואני פשוט חותכת את השיחה ב״טוב, לילה טוב״ והולכת. אין לי דרך יותר יפה לצאת מזה, נלחצתי נורא. אני ברחתי הביתה והם הלכו. ניסיתי להסדיר את הנשימה שלי אבל ללא הצלחה.
ממש נלחצתי מזה. אני לא רוצה לראות אותם יותר אי פעם. אני לא רוצה להיות פה יותר. המקום הזה עושה לי רע.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
