Feel the Energy

הוא תמיד יודע איך להרוס לי כל דבר אפשרי,  

אפילו את הפאקינג אריזות לקומונה. 

אז כן, תגיד אני חלשה, ילדה קטנה, כלומניקית, כפוית טובה, עצלנית, מוגת לב, בכיינית, אבל הוא כנראה האדם היחיד ביקום שיבוא יום לפני שאני עוברת לקומונה ויתחיל לצעוק עלי ולהתווכח איתי, ועל מה? על שטויות! מה זה נותן לך? את הכיף בלראות אותי סובלת? הרי אתה לא מחנך אותי, אתה לא אמא או אבא שלי, זכותך להגיד דעתך אבל די, שים גבול.

החלק שאני הכי שונאת בלהתווכח איתו הוא שהוא תמיד צודק. 

מה בסך הכל ביקשתי? לסיים יפה את הזמן שלי בבית? 

ועכשיו, במקום לסיים את האריזות שלי, אני המפגרת יושבת במיטה ובוכה. יופי. עכשיו ללכת מהבית מרגיש כמו לברוח. אני לא רוצה לברוח. רציתי לסיים תקופה בכיף, אבל זה כבר לא צריך להפתיע אותי, ממתי למישהו פה אכפת?