אני יושבת בבית ומשתעלת,
נשמעת כמו כלב צרוד.
זה מצחיק
כל פעם שמישהי מתקרבת אלי אני מתחילה להתרחק.
כל כך מטומטמת
אני אומרת לעצמי שעדיף לי לא להתקרב כי אני עושה רק נזק.
ולמען האמת אני צודקת.
אתם לא רואים את זה
אבל אני נוראית
היום שאלתי את אמא למה הם נשארו לגור במושב,
למה הם בחרו לחיות שם מלכתחילה
אמרתי לה שאני לא מבינה מה הם חשבו שיקרה לנו עם סביבה כזו, אנשים כאלה.
איך הם חשבו שזה ישפיע עלינו.
היא אמרה שהיא העדיפה לא לגור פה בהתחלה,
היא אמרה שהוא מחובר מאוד למושב, לאדמה, לבית.
אני מעולם לא הרגשתי שום חיבור. רק דחייה, גועל.
חשבתי על זה שהיום אנשים בוחרים דירות על פי איפה יש בתי ספר טובים לילדים שלהם,
איפה החברה טובה, אנשים טובים.
לא מצאתי את השיקול הזה בכלל בבחירות של ההורים שלי.
אולי זה מגוחך לחפש אבל זה קצת מרגיש כמו חוסר אכפתיות.
כמו לומר "נה, הם יסתדרו,
גם אם זה אומר שהם יסבלו בבית ספר וישנאו כל רגע במושב"
אבל בעצם,
אני היחידה שלא הסתדרה. שניהם הסתדרו מצוין.
הוא הסתדר מההתחלה
לשני היה קצת קשה בהתחלה אבל עכשיו הוא מאושר פה.
אז אולי הבעיה לא הייתה בבחירות שלהם, אלא בי.
אני האחת עם יותר מידי מגבלות.
אני עושה רק נזק.
הייתה פה תמונה, לא הפסדתם שום דבר
מרתון סיינפלד
שני כדורים
ולישון.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
