Feel the Energy

כל הלילה שכבתי במיטה, משתגעת מעצמי, רועדת, נושמת בכבדות. 

כשכן נרדמתי, זה היה לשעתיים בערך עד שהתעוררתי בבהלה מהשעון המעורר. 

אני ברכבת עכשיו. בדרך לקומונה. 

אני עדיין לא יודעת איך אני נכנסת לשם, כשכולם מסתכלים עלי במבטים דואגים. כשכולם באים לחבק אותי ולומר שהם דאגו לי מאוד. 

לא בא לי לחייך עכשיו ולומר שהכל בסדר. לא בא לי לפגוש אף אחד. בא לי ללכת אליה, להתכרבל איתה ולראות המדריך לרוצח. 

בא לי לנשום. 

אני בבית

אני פשוט יושבת בבית כבר כמעט שבוע. 

אני בבית כי חבר קומונה הטריד אותי מינית. אני אפילו לא ידעתי את זה עד יום חמישי שעבר. 

המחשבה על לחזור לקומונה מפחידה אותי. המחשבה על לחזור לעומס הנוראי הזה, לחזור לעיינים דואגות ולפיות שואלים ומתחקרים, מרתיעה אותי נורא. איך אני חוזרת למסגרות שלי, מה אני אומרת להם. 

אני לא יודעת אם אני רוצה לחזור לשנת שירות. 

אני קצת שונאת הכל עכשיו. 

תמיד אמרו לי שדברים לא באים מעצמם, אנחנו מביאים אותם על עצמנו. הפעם, אני באמת לא יודעת מה עשיתי שזה מגיע לי.

אני מתעסקת בזה וחופרת ומחפשת סיבה כבר כמה ימים אבל אני לא מצליחה להבין למה. 

תהרגו אותי, נמאס לי.

אם אתם חושבים שדברים לא יכולים להיות יותר גרועים ממה שהם עכשיו, חשוב מאוד לזכור שהם בהחלט יכולים. תתפלאו עד כמה.

הוכחה ממשית לכך, אני.

אני יודעת. 

אני יודעת שמחר היא תנזוף בי או תכעס עלי או תדאג. אני לא רוצה, לא רוצה את הדאגה שלה והכעס שלה יפרק אותי. היא מכניסה אותי ללחץ מיותר שתמיד חוזר. היא מנטרלת אותי לחלוטין. כל מחר אני אתעסק בלמה היא רוצה לדבר איתי, מה מה מספיק חשוב כדי שהיא תבוא בחמישי בערב לקיבוץ הבאמצע שום מקום הזה. רק בשביל שיחה איתי. לא רוצה, אני מוותרת על הדאגה, על הכל, רק אל תכניסי אותי ללופ הזה. 

אני שונאת שאומרים לי "אני צריכה לדבר איתך" וקובעים איתי שיחה. 

רוצים לדבר, דברו באותו הרגע, אל תקבעו איתי שיחה לעוד מי יודע כמה זמן. 

די. מספיק. 

אני רוצה שהכל יעמוד. בלי תנועה, בלי לחץ, 

אפס מוחלט. 

אני צריכה לבכות

אבל כלום לא יוצא. 

אני צריכה להשתחרר מזה

אני מרגישה כמו ערימת זבל. אני חושבת שכבר כתבתי את זה מתישהו. כל העומס של השבוע שהיה והמחשבות על העומס של השבוע הקרוב פשוט מוציאות לי את כל החשק להמשיך. אני מרגישה שאני לא עושה כלום אבל כל הזמן בתזוזה, שאין שום דבר טוב בדברים שאני עושה אבל עדיין צריך את זה. 

אני מרגישה שאני לא מפסיקה לאכזב את המדריכות שלי ואת האחראים עלי. פשוט בא לי לשכב במיטה ולא לקום. 

מישהו יכול להסביר לי למה אני חוזרת הביתה בכלל? למה אני מדברת איתו אם הוא כל הזמן צועק עלי, אם כל מילה שלו מנסה "להעמיד אותי במקומי" ולנזוף בי. אתה לא אחראי עלי, אתה לא תחנך אותי! עזוב אותי!

ואז הוא מתפלא שאני לא מספרת לו דברים או משקרת לו. 

הפלאפון שלי צנח אל מותו היום ויחד איתו מצב הרוח שלי. 

אני מרגישה נורא כי עצם המחשבה שאין לי פלאפון הורסת לי את מצב הרוח כל כך גורמת לי לחוש גועל רב כלפי עצמי. 

אין לי כל כך איך לדבר עם אנשים, אני תלויה בטובות מחברים, זה הורס לי את כל התוכניות, אני כל כך שונאת את הסיטואציה הזו. אין לי אפילו איך לשמוע מוזיקה. 

אחד הדברים הכי גרועים בכל הסיטואציה הזו זה שלא אני שברתי אותו אלא חניכה. כדי לתקן את הפלאפון צריך לדבר עם ההורים. ההורים ישאלו מה קרה, ואני לא אגיד שאני שברתי, אין לי ברירה אלא לומר שחניכה שברה אותו. כמו שאני מכירה את ההורים שלי הם ירצו לפנות לחניכה וכל השטויות האלו ואני בחיים לא אתן לדבר כזה לקרות, היא רק ילדה בחטיבה. עכשיו הם יבואו אלי ויאמרו, אז מי ישלם על התיקון? ויש רק תשובה אחת, אני. ביי ביי כסף. 

FML

אני אלופת העולם בהזזת דברים הצידה. התעלמות מהנושאים החשובים. אני אפילו לא צריכה להתאמץ, אני עושה את זה באופן אוטומטי לחלוטין. אני מדחיקה זכרונות כואבים, מחשבות הרסניות ואפילו אנשים שלמים נדחפים לתוך תא נידח ושומם בתוך המוח שלי. 

את הרגעים הכואבים ביותר בחיים שלי אני לא באמת זוכרת. 

חסר שם משהו. יש רגעים שלמים שבהם המסך שחור והמשפטים חסרי מילים. 

כאילו איבדתי הכרה. 

בסוף אני נשארת עם תחושת סוף העולם אבל בלי יכולת להסביר למה. 

אני רוצה קצת בלגן. קצת כאוס, טיפה. נמאס לי מכל הסדר הזה, מהלו"ז המסודר והצפוף. נמאס לי שאין אפילו דקה לנשום. אני רוצה להיות מסוגלת להשאר ערה שוב כל הלילה מבלי לחשוב שמחר אני צריכה לקום מוקדם. 

אני רוצה את הבלגן שלי בחזרה. 

אנחנו יושבים שם וצוחקים, אני על הרצפה כהרגלי,  הוא סיפר סיפור מצחיק על אביו שנפטר לפני הרבה זמן, מעלה זכרונות. כולם צוחקים והוא צוחק כל כך שעולות לו דמעות לעיניים, אבל לא אחת או שתיים, הרבה דמעות. לרגע אני עוצרת וחושבת, אולי זו הדרך שלו להביע געגועים? הוא "גבר טיפוסי" והוא לא מפגין יותר מידי רגשות. אולי הסיפורים האלו עוזרים לו לזכור את אביו וסוג של להחזיר אותו לחיים לכמה דקות. לחיות שוב את הרגעים הטובים והחוויתים. אני לא חושבת שהוא בוכה מעצב אבל משהו שם מרגיש ספוג בגעגועים. 

מסיבות בקיבוץ זה דבר נהדר. כל המסיבה רואים אותם רוקדים, הכל טוב ויפה, קצת יבש אבל פתאום שומעים את התו הראשון של "סובי סובי ממטרה" כולם, בלי יוצא מן הכלל, מתעוררים לחיים, נעמדים במעגל ורוקדים באופן מושלם את כל השיר. בתור לא קיבוצניקית, אין הרבה מה לעשות חוץ מלעמוד בצד, לצחוק ובסוף להאנח ולומר "אוי, קיבוצניקים". 

אני מרגישה יותר מידי, חוששת יותר מידי, צינית מידי, דיכאונית מידי, עייפה מידי, ביקורתית מידי כלפי עצמי, אבל דווקא את הדברים שצריך, אין מספיק. 

אני שונאת את זה שאף אחד סביבי לא גורם לי להרגיש טוב אבל אני יודעת שזו לא אשמתם, אני פשוט לא מצליחה לקבל את מה שהם אומרים.