Feel the Energy

אני חברה נוראית. מאוד מאוד. 

אם יש דבר אחד שישמח אותי עכשיו, 

זה להיות מתה. 

ויפה שעה אחת קודם. 

שוב מוחי מבולגן מידי אז.. שטויות. 

נכנסת לי לחלום הלילה שוב. זה לא היה חלום טוב ומשום מה היית חסר פנים. אני חושבת שאף פעם לא היית חלק מחלום טוב. אני חייבת להפסיק לחשוב עלייך סופית. 

נחמד להוציא את זה כי אני לעולם לא אומר לך את זה.

הכל הפך להיות נורא כבד בזמן האחרון. כל דבר קטן, דברים שבדרך כלל ממש לא הזיזו לי ממש מקשים עליי. 

ראיתי היום הצגה והיה לי קשה מאוד להתנתק מהתוכן שהיה כבד ומאוד מרגש. כל העלילה הייתה מלאה בקפיצות מטוב לרע ונשארתי שקועה ברע. 

הרבה דברים קטנים. 

הורדתי היום את האפליקציה "noknok" וראיתי את הדבר הבא:

זה חמוד ממש. 

אני מאוד רוצה לדעת מי זה/זאת. 

אני עצבנית נורא.

הכל התחיל באם בית מקסימה וחמודה שעשתה לי את היום והדרדר לכך שכל דבר קטן מרגיז אותי נורא. הייתי מאוד לא נחמדה היום להרבה אנשים ואני מרגישה ממש נורא, אני צריכה להתנצל. 

אני צריכה לנשום ולהרגע לאט לאט. 

אני לא יודעת מה עובר לי בראש. הכל מסורבל מידי. 

ולכן, אכתוב על סתם דברים.

יש מישהו בבית הספר שלי עם העיניים הכי מדהימות. הן לא רק יפות, הן פשוט.. עמוקות, יש בהן משהו מקסים.

עיניים זה דבר כל כך יפה. 

השיר הזה גורם לי להרגיש.. משקיפה.

אני אוהבת ללכת ברחבי הפנימיה ובית הספר ולשמוע אותו באוזניות ופשוט להסתכל. 

אופף אותי מעיין רוגע מוזר כזה פתאום, זה דווקא דיי בסדר. 

מאוד מעניין אותי לדעת מה קורה איתו. ואיתה. 

נרשמתי היום (אתמול?) לגוף שדרכו אני מקווה לעשות שנת שירות. 

ואני ממש 

ממש 

ממש 

ממש 

ממש 

ממש 

מתרגשת? לא בטוחה? מתלבטת? 

אני רוצה את זה כל כך. 

אבל אני ממש לא יודעת.

להמשיך? להפסיק?  

תזכורת קטנה לעצמי: אל תתני לפחדים ולחששות שלך לעצור אותך. את תצטערי על זה. 

אני לא שולטת בזה. 

יותר מידי סימני שאלה והראש שלי כואב. 

לפעמים אני אומרת שאני רגישה מידי בנושאים כלשהם. 

טעיתי. 

אני רגישה מידי בכל נושא אפשרי. 

אני שונאת את זה כל כך. 

אני ממש כועסת עליה עכשיו. 

מה היא רוצה? מה לא בסדר? 

למה היא תמיד חייבת להתערב בהכל. 

היא לעולם לא תניח לי לחיות.

היא תלך לשיחה עם המורה ובנוסף שיחה המדריך,

היא תעשה הכל חוץ מלהניח לי לחיות בשקט. 

לא ביקשתי שום עזרה. 

תעזבי אותי, אישה מעצבנת. בבקשה, תניחי לי לחיות. 

הייתי מעדיפה שתזניחי אותי מאשר שלא תרדי ממני.

וכשאני אומרת לה את זה היא תגיד לי שהיא עושה הכל לטובתי. 

כבר אמרתי לך את זה, אני לא רוצה כלום ממך. נמאס לי.

לא רוצה לראות אותך, גם אם את כאן, לא אכפת לי. לכי הביתה בבקשה. 

Get me out of here, please. 

סוף סוף

בכיתי

והרבה. 

אירוני שזה מה שגורם לי לבכות. 

אני מרגישה מטומטמת.

אני שונאת את עצמי קצת יותר מבדרך כלל. 

כרגיל.

אני מרגישה כאילו הראש שלי עומד להתפוצץ. 

אני במצברוח קרבי. 

משהו לא בסדר

וההורים כבר שמים לב

אבל אני מכחישה בכל ליבי

למה? ככה. באמת. 

אמא בטח דואגת בצורה מעצבנת.

ואבא בטח חושב שאני מגזימה. 

הם לא יודעים כלום

ממש לא בסדר 

ואני 

ממש רוצה להעלם 

ונורא בא לי לבכות נורא 

אבל כלום לא יוצא 

ואני לא יכולה לדבר עם אף אחד 

כי אני מפגרת

כי הדבר שחיכיתי לו כל השבוע התבטל 

אני מאוד אעריך את זה אם 

פשוט תעזבו. 

פשוט תשחררו ותתנו לי ללכת. 

תנו לי ללכת.

ממש ניסיתי היום. 

ניסיתי לחייך יותר, לחייך באמת ולא כי זה פשוט אוטומטי. 

ניסיתי לשחרר ולא לתת לדברים לעמוד בדרכי אבל כל דבר קטן פשוט הפיל אותי. 

אני לא יודעת איך להסביר

וכל דבר קטן שמציק לי נראה אידיוטי, "אם זה מציק לך זה כנראה לא אידיוטי." 

אבל זה לא מרגיש ככה. מה שלא תגידו. 

קשה לי לדבר על זה מהסיבה הפשוטה שאני מאוד מתביישת בזה. 

אני מתגעגעת אליה נורא. 

צנחתי יחד עם מצב הרוח שלי. 

אני מרגישה כאילו אני לא יכולה לכתוב פה כלום יותר. 

לא יודעת למה. 

אני לא מרגישה פתוחה עם אף אחד. גם לא עם עצמי. 

כל מיני דברים, אפילו הקטנים ביותר, גורמים לי להסגר רק יותר ויותר. 

הבנתי שברגע שקתרין וסנופקין (שותפתי המדהימה) לא איתי, אני הופכת לבודדה. 

כמובן שיש לי עוד חברים אבל זה פשוט לא אותו הדבר. 

צחקתי כל כך הרבה בימים האחרונים, הכל היה לא רע. זה סתם מרגיז שהכל מסתכם בזה. 

מרגיז שהכל נגמר. 

הכל מסונן. הכל מחושב מידי. די, נמאס לי.