אם היו לי מילים, מצבי היה טוב. העייפות וההלם עדיין שולטים בי. הסופש הזה היה חוויה מדהימה שתלווה אותי. הדבר הראשון שאני רוצה להגיד הוא "ואוו".
חמישי בערב. הופעה מדהימה. משהו שונה מכל מה ששמעתי עד היום. התאהבתי. גמורות מעייפות, התחלנו לחזור לאוהל. פתאום אנחנו קולטות שמתחם הקמפינג מפוצץ אוהלים. האוהל האדום שלנו, שהיה בהתחלה במקום ריק יחסית, פתאום מוקף מכל כיוון באלפי אוהלים אפורים-כחולים. כמו חדשות מצויות, לא לקחנו איתנו פנס כשיצאנו ולקח לנו חצי שעה למצוא את האוהל. זה היה קורע מצחוק.
בוקר יום שישי. הופעת קאנטרי-פולק, מדהימה ומטורפת. ישר לאחר מכן הופעה מדהימה ומקפיצה עד כדי כך שרציתי לצעוק, לא היה לי אוויר והייתי בטוחה שאני עומדת להתעלף. נהדר.
שישי בלילה. חזרנו לאוהל וגילינו את השכנים החמודים שלנו יושבים ושותים. החלפנו כמה מילים והצטרפנו אליהם. קצת וודקה, עוד קצת ורק עוד טיפטיפונת. היה נהדר. אחד שלף גיטרה וניגן, כולם שרים. אחרי כמה זמן רק אני ועוד בחור חמוד אחד שרנו. אני שרתי מנגינה והוא עשה קול. הוא שר מקסים. כשאני שרה, אני עוצמת עיניים, מנסה להתרכז ולהתגבר על המבוכה. מדי פעם פתחתי עיניים וראיתי את העיניים המבריקות שלו מסתכלות עליי, במבט עוצר נשימה. חייכתי אליו. כשהגיע סוף השיר הייתה שתיקה. אפשר היה להרגיש את המתח. הוא אמר "טוב, זה היה דביק ומרגש. בואו לא נחזור על זה". אני לקחתי את זה בתור מחמאה. מחמאה גדולה. אחרי כמה דקות שוב שרנו. שוב שיר מרגש ודביק. שוב אותן העיניים, אותו המבט המקסים והמרגש. אוך, למה הוא היה חייב להיות כזה מקסים? בסוף הערב הוא כבר התמזמז עם אחת הבנות האחרות.
שבת. קפה וחבילת וופלים עם ציפוי שנמס בחום של האוהל מול הופעה פסיכודאלית נהדרת. כיף כל כך. עוד ועוד הופעות מצוינות. בסופו של דבר, חזרנו לאוהל, ארזנו את כל הבלגן. חזרנו למתחם הופעות להופעה האחרונה שלנו. פרידה עצובה מהגברת המדהימה שעברה איתי את הסופ"ש המטורף הזה. נשארתי לבדי, מחכה לטרמפ גיבר הנחמד שלי. ישבתי לי בצל, קראתי את הספר שמחכה לי כבר המון זמן, נהנתי מהרוח הנעימה שליטפה את עורי. בלי לשים לב, חלפו שעתיים. הודעה קצרה, הביתה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
