Feel the Energy

אוקיי די נמאס לי.יש לו חברה לאידיוט. נמאס לי. אני לא יודעת מי זאת אבל יש לי השערה. אם זאת מי שאני חושבת שזו הוא פדופיל. היא קטנה ממני בשנתיים אז זה אומר שהיא קטנה ממנו פאקינג 6 שנים. לא הגיוני. 

העיקר הוא נפרד ממני חודש לפני שהוא מתגייס, בטענה שלא יוצא לנו לראות אחד את השני בכלל ופתאום יש לו חברה?? פתאום! כשהוא בצבא, כשהוא חוזר מהצבא פעם בשבועיים. מה הסיכויים שיצא להם להתראות אם הוא בקושי חוזר? מה הוא לא לומד מטעויות? או שהוא חרטט לי כי הוא לא סבל אותי ואני סתם הייתי מטומטמת והאמנתי לו. יופי לי.

אני באמת שונאת את זה שזה כל פעם קורה לי מחדש. כל פעם אני עיוורת מחדש. אני לא שמה לב לדברים הקטנים, הרמזים האלה שבסוף קולטים. אני שונאת את עצמי. כשזה קורה לי. אני לא מסוגלת להמשיך ככה, בעיוורות שלי. אז אני שואלת את עצמי תמיד "יש עוד דברים שאני לא רואה? שאני מפספסת?"

איך מתעוררים?

עוד אופציה היא שהוא נפרד ממני בגלל שלא "נתתי" לו. לא "זרמתי".. למרות שאני לא חושבת. אבל אני באמת כבר לא יודעת. אני פשוט לא יודעת מה לחשוב עליו. 

אני שונאת את זה שזה משפיע עליי כל כך ולו זה פשוט לא מזיז. אני עוד אחת מהמיליונים שלו. זה כל כך פוגע.  

אני שונאת את הפלאשבקים שכל הזמן באים אלי כשאני עושה כל מיני דברים.

אני חייבת להוציא אותו סופית מהמערכת. חייבת.

אבל.. אני לא מסוגלת..

זה מה שאני מרגישה. אני כל כך לא שקטה ואני כל כך רוצה לפרוק את כל מה שגורם לי להרגיש כך.. אבל כשאני באה לכתוב כלום לא יוצא. אני מרגישה ריקה מבפנים. 

כשאני באה לכתוב אני באה עם מטרה אבל לאט לאט היא נעלמת לה בזמן שאני כותבת כך שבסוף לקטע אין שום מטרה. 

אני לא מצליחה לכתוב כלום ואין לי עם מי לדבר

זה הכל אותם הדברים שמפריעים לי. שוב ושוב ולספר לאותם האנשים שוב את אותו הדבר.. זאת התעללות.

זה לא תמיד זהה.. יש לפעמים דברים שונים אבל אני תמיד חוזרת לאותם הנושאים בסופו של דבר וזה מעצבן אותי

 אוף איתי

ילדה דפוקה.

סבתא שלי בבית החולים.

אני מתקשה להאמין שהסבתא שלי, הפייטרית שסירבה לקבל עזרה עד לפני כמה שנים, עכשיו נמצאת בבית החולים מחוסרת הכרה.

אמא שלי הייתה קוראת לה ג'דאית, לוחמת.

כולם מדברים על זה שזהו, מתקרבים לסוף. אני לא מצליחה לקלוט, זה פשוט לא נכנס. באתי לבקר אותה בבית החולים והבניין כולו היה שקט כמעט לגמרי, אנשים במסכות קרות עם מבטים שקועים רצפה. הם רוצים לנתק אותה מהמכשירים.. קשה לי בכלל לחשוב שיום אחד זהו.. היא לא תהיה יותר. 

קשה לי להסתכל עליה ולחשוב שזאת היא, זאת לא אותה האישה.
-הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-

מכירים את זה שפתאום שרגע אחד אתם בדאון נוראי, על סף דמעות, רוצים למות. ואחרי דקה, סתם ככה, אתם באפ מטורף?? 

זה קרה לי ביומים האחרונים שבע פעמים לפחות. 

אני מתגעגעת למיכאל. ממש. ממש. ממש.

הוא כל כך חסר לי

בדיויק היום לפני חודש נפרדנו ואני כל כך מתגעגעת. 

הוא לא היה לי ממש חסר עד השבוע. רק השבוע קלטתי שאני ממש רוצה להפגש איתו 

כששלחתי לו הודעה הוא נורא יבש אותי ועכשיו אני ממש שונאת את עצמי על שייבשתי אותו אחרי שנפרדנו 

הוא כאילו מחזיר לי?  

לא יכולתי לכתוב אף פוסט, פשוט כלום, בסופש הזה.

כל פעם שרציתי לכתוב משהו בום משהו אחר קרה

כל יום, כל שעה וכל דקה

עאלק ימי מנוחה

קרה כל כך הרבה וממש אין לי כוח 

זה התחיל מזה שהפילו עלי ועל השותפה שלי העברת חדרים

והמשיך לדיקטטורה אינטנסיבית במיוחד מצד המדריך שלי בפנימיה

ונגמר בזה שאני שולחת לאקס שלי אסמס

מטומטמת שכמותי

לא בא לי ללכת לישון ומחר בבוקר יש לי מבחן ענק בלשון.

אמרתי כבר מטומטמת? 

מה אני כבר יכולה להגיד

מקווה שלפחות לאנשים אחרים היה סופש קצת יותר טוב משלי. 

לילה 

אני מודעת לעובדה שבזמן האחרון אני כותבת פוסטים נוראיים. אני מקווה שזה כבר יעבור לי נמאס לי מזה ממש. עימכם הסליחה 

הפילו עלי פצצה עכשיו. אחת השותפות שלי מחליפות חדר. עם מישהי זוועתית. כבר הייתי איתה בחדר למשך חודש וסבלתי. סבלתי כל כך... אני באמת לא סובלת אותה. בכלל לא סובלת אותה. אין לי אפילו איך לתאר את מה שהיא עושה.. למה אני לא סובלת אותה. היא כל הזמן בטוחה שהיא כל כך מסכנה שכל העולם רוצה לדפוק אותה. אני מבינה שהיא בדיכאון אבל זה כל מה שהיא מדברת עליו. כל הזמן. כמה היא מסכנה, כמה שהבית ספר דפק אותה וכל העולם נגדה ולא אכפת לה שהיא גורמת לכולם לסבול. הרי אני מדברת עם אנשים, אין לי שום בעיה לשמוע ולנסות לעזור כשצריך אבל רבאק אי אפשר לדבר על זה כל היום וכל הלילה. ואם אני מנסה להגיד לה שדי, נמאס, שאני רוצה ללכת לישון אז היא תדבר בטון מסכן ותגיד שלאף אחד לא אכפת ממנה ואף אחד לא מקשיב לה ותמשיך להתלונן.

אני לא מסוגלת להתמודד איתה. אני לא מסוגלת לראות מישהו עצוב שמספר לי מה קרה לו ולהגיד לו די תסתום או לנפנף ואם אני לא אגיד לה להפסיק היא לא תפסיק. אף פעם. אני באמת לא מסוגלת לקחת על עצמי עוד דיכאון של מישהי אחרת ועוד בקנה מידה כזה של חפירות כל יום כל היום. זה מגיע למצב שהיא מדברת קצת ודי, המוח נכנס למצב חפירה. 

היא ממש לא הסתדרה בחדר הקודם שלה.. השותפות שלה פשוט לא סבלו אותה והחדר היה ממש קטסטרופלי. אני יכולה להבין אותן. זה כל כך מגעיל וכל כך אנוכי להגיד דבר כזה.. אבל אני לא רוצה שהיא תעבור אלי לחדר. לא אכפת לי שיאכלו אחת את השניה.. אני לא רוצה חרא חדר. לא שוב. לא מתאים לי. איך השותפה שלי יכולה להחליט דבר כזה בלי לשתף אותי ואת השותפה השניה? אני לא רוצה חרא חדר. לא רוצה. היו לי חדרים טובים השנה ושנה שעברה. לא רוצה חרא חדר.

העיקר בנות אחרות אומרות לי "אז תחנכו אותה להיות שותפה טובה" מה היא כלב?! אני אחראית על החינוך שלה?? זה שיש לה חרא הורים שנתנו לה חרא חינוך לא אומר שאני צריכה לחנך אותה. שהשותפות בחדר הנוכחי שלה יחנכו אותה למה אני?? בגלל שאני לא אתלונן למדריך? בגלל שכן אכפת לי ממנה למרות שאני לא סובלת אותה בכלל? לא רוצה. אני לא מסוגלת לקחת את העול הזה על עצמי. אני לא רוצה להכנס לדכאון בגללה. טוב לי. אני שמחה לרוב. אבל אם זה בא או שהיא תמשיך לסבול בחדר שלה ואני יהיה בסדר או שהיא תעבור לחדר שלי ואני אכנס לדיכאון בגללה אז סליחה לא אכפת לי ממנה ממש אני לא מסוגלת לשאת את הדיכאון שלה עליי. לא יקרה. 

לא יקרה. אני לא חוזרת לעבר. טוב לי בהווה. 

אני לא מוכנה לחזור לחרא חדר.

לא יקרה בחיים.

לא יקרה.

ישבתי עכשיו יותר משעתיים ופשוט הקלדתי את כל הלוג שלי על המחשב.

המוח שלי להתחמם. אני צריכה מנוחה 

אני צריכה לישון ואני צריכה לנשום

כואב לי הראש 

לילט.

שמתי לב למשהו שאני עושה הרבה.. כל ערב, לפני שאני הולכת לישון אני עושה לעצמי בראש סיכום יום קטן כזה, עוברת על כל מה שעבר עליי היום ומחליטה אם היה יום טוב או רע. אני עושה את זה כאילו על אוטומט כזה, בא לי בטבעי

זה הרגל ממש נחמד שסיגלתי לעצמי אפילו בלי לשים לב.. 

אז הסיכום היומי של היום.. היה היום יום נחמד

עזבו את זה שנרדמתי בשיעור לשון על הבוקר, משם והלאה היה ממש נחמד.

השיעורים היו בסדר ואפילו המבחן בספרות שהייתי צריכה לסיים היה סבבה

מוזר לי שטוב לי. אני רגילה שלא טוב לי, שתמיד משהו מתפקשש לי בדרך

מצד אחד זה מצוין אבל מצד שני זה קצת מחשיד.

זה מחשיד כי כאילו הכל טוב וסבבה אבל הדבר הרע הולך לבוא בהמשך ובגדול. 

בואו נקווה שזה לא יקרה. 

לאי טוב דים <3

(לא לשאול אותי מזה, אני לא יודעת זה משהוו שאני זוכרת מהילדות שלי, מאיזה ספר ו מאז ככה אני אומרת לילה טוב)

אז.. לאי טוב דים לכווולם :)

היה לי ערב ממש טוב. חוץ מזה שלא למדתי בכלל הכנתי שיעורים או עבודות (נו נו נו ) היה ממש כיף... לשם שינוי לא ישבתי כל היום על המחשב ומידי פעם יצאתי לחברים או שלמדתי כל היום, הייתי עם חברות והיה לי ממש כיף.

אני יודעת שלמרות שכיף לי להיות עם חברות אני עדיין צריכה ללמוד.. וזה מעצבן. אין לי שום חשק ללמוד או לעשות עבודות. 

אני רוצה להנות. 

למה עד שאני נהנת אני צריכה להתמודד עם שיעורים עבודות ומבחנים?? 

אני רוצה חיים נטולי לחצים.

למה זה כל כך בלתי אפשרי??

אז לפני תחילת השבוע עשיתי לי קצת סדר במוח, מה יקרה איזה מבחנים ועבודות עתידים להגיע.

התחלתי ורציתי להתאבד. יש לי עבודה ענקית למחר שבמקום לעשות אותה ישבתי וקראתי בלוגים שלמים פה בישראבלוג (ונהנתי :), מבחן מחר שעדיין לא התחלתי להתאמן אליו ואם אני אמשיך אני כנראה יתאבד.

בדרך לכפר אבא שלי החליט שזה הזמן המושלם לריב איתי על דברים שאני כבר יודעת. אז צעקתי וצעקתי המון. לא היה לי עצבים להטפות שלו. היו לי דמעות בעיינים וצעקתי ובהיתי בחלון כדי שהוא לא יראה שאני בוכה. 

אני שונאת את ההטפות מוסר המיותרות האלה. ספגתי הרבה ואז פשוט שחררתי הכל לגמרי. אני שונאת לריב או לצעוק על ההורים שלי כי אני מתחילה ישר לבכות. אני לא שולטת בזה. 

דווקא לקראת הסוף הכל נהיה יותר טוב אבל אבא שלי לא יכל לתת לי ללכת עם הרגשה טובה, הוא היה חייב להבהיר את הפואנטה המיותרת שלו. תודה לך אבאלה שעזרת לי להוכיח את הפואנטה שלי, יותר טוב לי להיות בכפר. הרבה יותר טוב לי בכפר.