כשאני עם החניכים, טוב לי, כמה שאני אוהבת אותם. אני מצליחה לדבר ולהיות חברותית, אכפתית ונעימה ומצד שני גם קשה כשצריך ולא לוותר.
כשאני חוזרת לקומונה אני לא מרגישה קשורה יותר, אני לא מצליחה לדבר. התחושה היא שאני הרבה פחות טובה מכל השאר. זה מתבטא בחוסר אנרגיות, חוסר רצון לעשות דברים.
הם כל הזמן שומעים שיר (גרוע, לטעמי) שאומר: "nobody can drag me down", אבל הם גוררים אותי למטה.
כשהייתי בת 15 חשבתי שאם אני אחליט יום אחד להתאבד אני אקפוץ מהגשר שליד המושב. אהבתי להסתובב בשטחים של המושב, לרכב על אופניים בין השדות, הגשר נראה כמו מקום מתאים.
היום אני שונאת את המושב וכל דבר שקשור אליו ואני גם מבינה שהגשר לא מספיק גבוה. אני גם יודעת שאם אני אתאבד זה לא יהיה בבית, ממש לא. זה כנראה יהיה במקום מרוחק ושקט, לעשות משהו שיפר את השקט.
"אחרי שסבא שלך נפטר, רציתי ללכת איתו. לא ראיתי עוד טעם לחיים" היא אמרה ולגמה מהתה. "כל מה שהוא רצה זה שהילדים יצליחו ושיהיה בית גדול מלא בנכדים, בית שמח."
"בקשתו התמלאה, לא? הרי הילדים מוצלחים ויש המון נכדים, שלא נדבר על נינים."
"כן, אבל הוא לא כאן כדי לראות את זה, הוא היה כל כך שמח לראות איך גדלתם, הוא היה רק בן 67."
יצאתי לרגע מהראש האתאיסטי שלי ואמרתי, "אני בטוחה שהוא מסתכל עלינו מלמעלה ומחייך. אני בטוחה שהוא גאה בכולנו."
סבתא נשארה עם אותה ההבעה העצובה על פניה ונאנחה. פתאום הרגשתי אותה כבויה, שקועה בעצב עמוק על אובדן בן 14 שנים. 14 שנים היא שקועה בדיכאון וחוץ מאמרה עצובה פה ושם, כלום. לא ידעתי איך לשמח אותה והרגשתי שגם אנסה, זה לא יועיל יותר מידי.
זיוף, זו המילה הנכונה. הימים האחרונים עברו בתחושת זיוף ענקית. אני משקרת, בכל דבר, בכל מבט, עושה דברים, אומרת דברים שהם לא אני. הם אפילו לא מי שהייתי רוצה להיות. הם פשוט משהו.
אתמול בלילה הלכתי ברחוב, עם שמלה שחורה קצרה, גרביונים כהים ומבט אטום. לא הייתי מסוגלת לשאת את המבטים שאנשים נעצו בי. התפוררתי מבפנים, אך המבט נשאר. כמו שיריון.
הייתי נחמדה, ממש נחמדה, לכולם. לכל החברים שלי. אפילו קצת פלירטטתי עם מישהי, למרות שאני חושבת שהיא סטרייטית. כל הערב פשוט רציתי לעוף משם. כל הערב רק רציתי להעלם משם, לא להיות באף מקום. אין מקום שאני רוצה להיות בו.
אין בי כמעט התלהבות, הכל מרוסן מידי. אני לא שמחה באמת, אבל גם לא באמת עצובה. אנשים מפיחים בי קצת אור מידי פעם, אם זו אחותי מהמשפחה המאמצת, הגברת המדהימה, אבל זה לא אור אמיתי, הן כמו מחזיקות פנס שמאיר על מקום חשוך וכשהן הולכות הכל חוזר לקדמותו.
אם אין לנו מספיק דת בחיים, עכשיו הדת משתלטת גם על חיות המחמד שלנו! יאי! אין גבול לטמטום!
קדימה טרנספר לחתולים! כן, השר אריאל, זה הפתרון! צריך להתעלם לגמרי מכל המידע שאירגוני בעלי החיים, עם עשרות שנים של ניסיון, נותנים לך, כי אתה ויועציך כמובן יודעים יותר טוב!
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
