RSS: לקטעים
לתגובות
<<
דצמבר 2015
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 12/2015
אני לא מחזיקה את עצמי יותר
הפסקתי לנסות
הם חוזרים אלי גם כשאני לא לבד
התעסוקה כבר לא מספיק חזקה כדי לעצור אותם
הם באים ומכים, באים והורסים
גורמים לי לרצות עוד ועוד מהם
משתלבים עם העייפות וחוסר הביטחון
יוצרים רצון עז לאסון.
| |
חזרתי מהמשימה שלי ואז זה קרה. כבר בדרך עצמה, בזמן הליכה, השתלטה עליי תחושה נוראית. נכנסתי למטבח והתחלתי להכין ארוחת ערב לקומונה ואז אמא התקשרה וכמובן שאני לא רוצה את הדאגה שלה אז הכל בסדר גמור. השיחה נגמרת ואני שמה מוזיקה, לאט לאט מגיעים חברי הקומונה שלי ואז אין לאן ליפול, התחושה הנוראית הזו נעלמת. אחרי שסיימתי לבשל הערב כבר הגיע, יושבים לאכול, צוחקים, נהנים, כיף אמיתי. אנחנו מסדרים ואני נשארת בסלון וכולם הולכים לחדרים, יושבת לבד עם הרדיו פתוח. שוב זה קורה, אותה התחושה הנוראית משתלטת עלי ובא לי להסתגר לבד. אין את האופציה הזו.
קשה לי ונמאס. אני רוצה לבכות ולא יוצא.
די.
| |
מאז ומתמיד שנאתי מחמאות.
שנאתי את התחושה החמימה שנוצרה בבטן ולאט לאט הרגתי אותה. הרגשתי שהן מזויפות, שאומרים לי דברים רק כי מנסים להיות מנומסים. בהתחלה חייכתי בנימוס או צחקתי קלות ועם הזמן פשוט הפסקתי להגיב.
היום נזכרתי בשיחות שלי איתה ופתאום הבנתי שהיא לא הפסיקה להחמיא לי. גם אחרי ששללתי ודחיתי כל דבר טוב שאמרה. היא התעקשה עד שאמרתי בסדר. כי פתאום זה לא הרגיש מזויף כל כך. כי פתאום מישהי התעקשה ולא אמרה משהו שמרגיש כמו "אם מחמיאים לך תקחי את זה, זה בטח לא קורה הרבה", פתאום החמימות הזו התעוררה שוב.
עכשיו אני נזכרת שגם הוא בעצם עשה את זה. הוא עשה את זה במודע. הוא הצליח קצת להפשיר את הדבר הזה בתוכי.
היום כבר אף אחד לא מפשיר אותי כמעט, אני חוזרת למצב קפוא.
| |
אני רוצה לשמוע מוזיקה
בעוצמה כה חזקה
שיתפוצצו לי האוזניים.
שכמעט אתחרש.
אני שמה אוזניות
ומגבירה
עוד
ועוד
ועוד
אבל שום דבר לא מספיק.
אני רוצה לשמוע מוזיקה חזק כל כך שלא אצליח לשמוע את המחשבות שלי. למה זה לא אפשרי?
| |
רק קצת אחרי עשר ואני כבר במיטה.
אני בכנות לא יודעת מה לכתוב. אני מרגישה מנותקת מעצמי לגמרי. אני חיה את החיים הבסיסיים ומתפקדת אבל לא מעבר, אני לא מרגישה כלום חוץ מכעס או קצת שמחה רדודה לפעמים. אני נמצאת הרבה במצב של כלום או בתחושה שבוחנים אותי, ואז אני פשוט לא אני. לפעמים יש פה ושם הצלחות קטנות אבל לא שום דבר שנוגע בי.
חסרה לי תקשורת עם עוד אנשים חוץ מחברי הקומונה שלי או שאר האנשים בקיבוץ. אולי אפילו אנשים חדשים.
| |
ברגע שנכנסתי לחדר אחרי יום מתיש וארוך, נכנסתי למיטה והרגשתי חולה נורא. הראש שלי התפוצץ, הרגליים כאבו, פתאום נהייתי מצוננת מאוד. הייתי פשוט מותשת נורא.
ואז התחלתי לחשוב. אני באמת בסדר? כלומר, אולי אני לא באותו המצב שהייתי בו לפני, אני לא כל הזמן רוצה למות, כועסת ובוכה אבל גם אין לי זמן להרגיש את זה. אין לי זמן להתייחס לזה. אין לי זמן לשבת ולכתוב או אפילו סתם לראות סרטונים ביוטיוב. זה שאני לא מתייחסת לזה לא אומר שזה לא שם. אני לא יודעת עד כמה זה טוב אבל בנתיים אין ברירה אחרת.
למען האמת, דווקא כיף פה.
| |
זה התחיל כשהיא שאלה פתאום "מה קורה?" אחרי שיחה זורמת על מתי נראה "דדפול" ו"שמונת השנואים" וכמה שטרנטינו אדיר.
שאלה פשוטה ונורמלית אבל כשהיא שואלת "מה קורה?" עולות לי דמעות לעיניים. יש בה כל כך הרבה כנות, אכפתיות טהורה ואמיתית. אני עונה תשובה קצת כללית ועמומה, פשוט כי אני לא יכולה לספר לה הכל. אני פיזית לא יכולה. היא מציפה בי כל כך הרבה דברים ואני לא מסוגלת לעמוד בזה.
אני מרימה מבט לחלון ובוהה. היא כותבת שהיא בדיוק חשבה על זה שלא דיברנו הרבה זמן ואני נזכרתי שהפסיכו שאלה אותי אם אני מצליחה לשמור איתה על קשר.
אני לא רוצה לנתק איתה קשר.
אני לא רוצה לנתק איתה קשר.
| |
היום אני חיה בשביל הרוח הקרה שאוהבת להקפיא את הרגליים החשופות שלי. לא צריך יותר.
| |
יש אנשים שיודעים מאוד מהר להדליק לי שריפה בבטן. שריפה טובה כזו, שריפה של רגש. זו אפילו לא יכולת, הם רק צריכים להיות האנשים הנכונים.
הבעיה איתם היא שהם לא מודעים לשריפה שהם עוררו שם בפנים, שהכל שם לוהט וגועש ומצפה. מבחינתם, הם רק אמרו שלום ואולי עוד כמה משפטים. אז הם הולכים, נראה בסדר וכעיקרון זה אכן בסדר.
אז זהו שלא. הם שפכו מיליון גלוני מים על השריפה אבל היא לא נכבתה. הם משאירים אותי להתמודד לבד עם שריפה מעצבנת שלא מסכימה לוותר ומאמללת לי את החיים. לאט לאט השריפה הופכת להיות פחות ידידותית ויותר אלימה וכועסת, למה הדלקתי אותה סתם? וכוסעמק איתה, זה הכל בגללה. אני לא ביקשתי את זה לא ביקשתי שתשלחי הודעה. יכולתי להסתדר בלי זה מצוין.
נשארתי עם שריפה מכרסמת בפנים אבל קפואה לגמרי, ושום שמיכה, שום בגד ושום חימום לא יצליחו להפשיר אותי.
| |
אתמול היא שמה שיר שהזכיר לי אותו. לכמה שניות שקעתי בגעגועים כל כך עד שהקול שלו התחיל להתנגן בראשי, יכולתי לשמוע אותו שר יחד איתי. יכולתי לשמוע אותו פורט על המיתרים יחד עם המנגינה.
אני לא באמת מתגעגעת, זו סתם באסה קטנה.
| |
| כינוי:
בת: 28 |