תכננתי את השבוע הקרוב כל כך הרבה זמן ואין לי מושג מה אני הולכת לעשות.
אני מפחדת, אני כל כך מפחדת.
יש כל כך הרבה דברים שלא עשיתי שחייבים להעשות אבל אני פשוט לא רוצה לעשות אותם ולא אכפת לי כבר. לא אכפת לי אם זה יעלה לי בסתם ריב קטן עם ההורים או בתעודת בגרות שלי. לא אכפת לי אבל אכפת לי יותר מידי.
יופי, עוד לילה כזה. נמאס לי להזעיק עזרה בגלל פעם שקצת קשה לי. זה גורם לי להרגיש חלשה ובכיינית. הרי לזה חונכתי, חונכתי ללהסתדר לבד, לא להתבכיין אם קצת קשה, להיות בוגרת ולהדחיק את הרגשות שלך יפה יפה, לדחוף הכל כמה שיותר למטה. כמובן שהכל מוסתר היטב מידי על ידי חיוך אוטומטי ענק. חונכתי לזה שקושי זה משהו שצריך להתבייש בו ולהתמודד איתו לבד. בשיגרת החיים העמוסה לאף אחד לא יהיה זמן או כוח להתמודד עם הבעיות שלך, לאנשים יש מספיק בעיות משל עצמם.
למדתי גם שכדי להיות יפה צריך להיות רזה. מגיל חמש או שש נלקחתי לדיאטניות מהדאגה "שיהיה לך קל יותר בהמשך", צורת המחשבה הפסימית התחילה כבר שם. כל מה שלמדתי מהנסיונות הכושלים האלו זה לשנוא את עצמי ולרצות משהו אחר, להיות מישהי אחרת. אף אחד מעולם לא אמר לי לאהוב את עצמי, אף אחד לא אמר לי שאני אהיה תקועה בתוך עצמי למשך הרבה מאוד שנים. שלא משנה כמה ארצה, לעולם לא אהיה מישהי אחרת. גדלתי בסביבה עוינת אל תוך חיים של שנאה עצמית לא מודעת. אף אדם קרוב אליי לא אמר לי שאני יפה עד לא מזמן. האפשרות הזו אפילו לא עלתה לי לראש.
מעולם לא הייתי טובה מספיק. תמיד היה מישהו יותר טוב יותר, שכמובן שאני צריכה לפחות להשתוות לרמה שלו. לצערי ובעיקר לצערם הרב זה לא צלח כל כך. נבלעתי בתוך הציפיות. לאט לאט התחלתי לשקוע בתוכן אף יותר והדרך החוצה נראית בלתי אפשרית. הם עדיין עושים את ההשוואה, עדיין מנסים לגרום לי להיות מישהי שאני לא אבל הם כנראה לא מבינים שזה לא יקרה.
אחרי הכל, אני עדיין יכולה להגיד בלב שלם שאני מאמינה בחינוך. אני מאמינה שהוא יכול לבנות אותך ולעזור לך לבנות את עצמך ואני מאמינה שהוא יכול להיות הרסני לחלוטין.
זה קורה מעט מאוד פעמים. כשזה קורה, זה יקר מפז. צריך לנצור את זה ולשמור עליו קרוב ללב ככל שאפשר. זה לא ניתן לתיאור במילים, החיבור הזה, הוא.. מעבר למילים. הוא מיידי. הרגע שמבינים שמצאת חבר. לא בהכרח למערכת יחסים זוגית, חבר לחיים. חבר שאפשר לדבר איתו על הכל, באמת הכל. הוא בעצם ההזדמנות להתחלה חדשה שחיפשת כל הזמן הזה. אדם שכשמגיע הזמן ללכת, לא רוצים לומר ביי ביי אלא רק להתראות. אדם שרוצים שישאר בחיים שלך, שאפשר לדעת שאם הוא ילך, זה יהיה הפסד. שכל מילה שהוא אומר מגיעה לעומק לבך ומציפה אותך בחום. לפני שהולכים לישון בלילה אומרים "ואו, כמה שאני מקווה לראות אותו שוב". אדם שמסתכל אל תוך עייניך ורואה אותך. שרוצים שיהיה לו רק טוב, שהבקשה הכי גדולה שלך היא להיות שם בשבילו כשקשה. שמספיקה שיחה כדי להבין שמצאת משהו מדהים.
שאסור לך לוותר עליו.
פשוט אסור.
איבדתי את החברה הכי טובה שלי וזה כל כך כואב אבל.. יכול להיות שמצאתי משהו אחר. חבר, כי ידיד היא מילה קטנה מידי. אני לא הולכת לוותר עליו, שום סיכוי. אולי אני סתם מגזימה אבל יש לי תחושה ממש טובה לגביו. אני יודעת שזה נשמע כמו קראש אבל זה לא, הוא לא מסוג האנשים שהייתי רוצה להיות איתם במערכת יחסים. הוא פשוט, חבר.
אני חייבת לציין את זה שבזכותה, בזכות זה שאיבדתי אותה, אני מבינה הרבה יותר טוב כמה החברים שלי יקרים לליבי, כמה שאני אוהבת אותם.
הלכנו לאוזן השלישית והוא ניגן את השיר הזה ואני שרתי. זה היה נפלא.
אני לא הכי טובה בזה אבל החלטתי לציין כמה דברים טובים שקרו/קורים.
אז.. הנה.
היום, יצאתי מהפנימיה במטרה ללכת הביתה אבל באמצע שאלתי את עצמי, לאן אני ממהרת? והחלטתי להסתובב קצת בתל אביב לפני שאני הולכת. בסופו של דבר הגעתי לדיזינגוף סנטר, הלכתי לאוזן השלישית (או בשמה השני, גן עדן ), הסתובבתי בחנות שעות ובסוף קניתי 5 דיסקים. אחר כך פגשתי כמה אנשים שאני מכירה שם והיה כיף. ממש כיף.
כמו שכבר כתבתי, אני בתהליכים של מיונים לשנת שירות. עכשיו הגעתי למצב שיש לי שתי אופציות. האופציה הראשונה, שההורים ההומופובים שלי לא אוהבים (ששש! אמרתי רק דברים טובים!!) נשמעת מדהימה וגם האופציה השניה. אני בהתלבטות ממש רצינית ואין לי מושג מה לבחור. זה טוב בגלל שיש שני דברים מדהימים וזה דווקא נחמד. הבחירה קצת פחות.
אני בתהליך מאוד אינטנסיבי עם הפסיכו וזה לא קל אבל אני יוצאת משם עם הרגשה טובה. לא שמחה בהכרח, הרגשה טובה. הרגשה שדברים מתבהרים לאט לאט. שחלק קטן מהקשרים המסובכים מתחילים להפרם. אני משלימה עם כל מיני דברים קטנים. זה מקל.
אני לא נותנת להורים שלי להכנס לראש שלי. אני מצליחה לא לתת לכל מילה שהם אומרים להשפיע עליי ועל ההחלטות שלי. אני מעבירה את הכוח לידים שלי סוף סוף, ההחלטות הן שלי.
אחי הגדול מטייל לו בחו"ל ונהנה ואני סופר מקנאה. אני מאוד מתגעגעת אליו והגעגועים האלו מרגישים טוב, אני לא יודעת איך להסביר את זה. המערכת יחסים בנינו דיי מסובכת ומוזרה והגעגועים האלו מקרבים בנינו, למרות שאני שמחה שהוא נהנה, אני ממש רוצה שהוא יחזור כבר, התגעגעתי.
יש לי של נפלא ומחמם שאבא שלי קנה לפני כמה שנים בנפאל לאמא שלי והיא לא לובשת אותו אז אימצתי אותו ואני מאוהבת בו עד כלות נשמתי. הוא אהבת חיי.
"כשהדבר הכי חשוב לך, האדם שאת הכי אוהבת מתחבר עם האויב שלך... זה מרגיש קצת כמו.. בגידה." שקט.
"אני לא מבקשת ממך לבחור, אני לא רוצה שתבחרי." המשכתי.
"אני חייבת לבחור, בכל פעם שאני עושה משהו, אני בוחרת."
היא קמה, הסתכלה עליי, נישקה את הראש שלי והלכה.
היא בחרה בו.
15.3
מאותה השיחה היא מסתובבת עם פרצוף תשעה באב, לא מתייחסת אליי וגורמת לי להרגיש רע, כאילו אני זו שפגעה בה. אני לא צריכה להרגיש רע!! אני לא עשיתי שום דבר רע. אני נפגעתי. אני לא צריכה להרגיש רע מעבר לזה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
), הסתובבתי בחנות שעות ובסוף קניתי 5 דיסקים. אחר כך פגשתי כמה אנשים שאני מכירה שם והיה כיף. ממש כיף. 