Feel the Energy

כואבות לי האוזניים 

ואין לי אומץ להתקשר 

אין לי אומץ לצאת מהבית 

או לנהוג 

או לחיות 

אני כל כך מפחדת 

מבני אדם 

נוח להסתגר בבית 

טוב להיות חולה 

לא להתמודד זה פשוט נפלא 

אני יכולה לחיות ככה. 

הם רצו שאני אקבע תור לרופא ואנהג לשם לבד

אמרתי לא 

אני מעדיפה להשאר חולה ולא לנהוג לבד וללכת לבד לרופא. 

אני שונאת אותו בכל מקרה ואת הקופת חולים עצמה. 

אני שונאת לעשות דברים לבד 

אני שונאת בני אדם 

אני מתקפלת בכזו קלות. 

כואב לי. 

אני יושבת בבית ומשתעלת, 

נשמעת כמו כלב צרוד. 

זה מצחיק 

כל פעם שמישהי מתקרבת אלי אני מתחילה להתרחק. 

כל כך מטומטמת

אני אומרת לעצמי שעדיף לי לא להתקרב כי אני עושה רק נזק.

ולמען האמת אני צודקת. 

אתם לא רואים את זה 

אבל אני נוראית 

היום שאלתי את אמא למה הם נשארו לגור במושב, 

למה הם בחרו לחיות שם מלכתחילה

אמרתי לה שאני לא מבינה מה הם חשבו שיקרה לנו עם סביבה כזו, אנשים כאלה.

איך הם חשבו שזה ישפיע עלינו. 

היא אמרה שהיא העדיפה לא לגור פה בהתחלה, 

היא אמרה שהוא מחובר מאוד למושב, לאדמה, לבית. 

אני מעולם לא הרגשתי שום חיבור. רק דחייה, גועל. 

חשבתי על זה שהיום אנשים בוחרים דירות על פי איפה יש בתי ספר טובים לילדים שלהם, 

איפה החברה טובה, אנשים טובים. 

לא מצאתי את השיקול הזה בכלל בבחירות של ההורים שלי. 

אולי זה מגוחך לחפש אבל זה קצת מרגיש כמו חוסר אכפתיות. 

כמו לומר "נה, הם יסתדרו,

גם אם זה אומר שהם יסבלו בבית ספר וישנאו כל רגע במושב" 

אבל בעצם,

אני היחידה שלא הסתדרה. שניהם הסתדרו מצוין. 

הוא הסתדר מההתחלה

לשני היה קצת קשה בהתחלה אבל עכשיו הוא מאושר פה.  

אז אולי הבעיה לא הייתה בבחירות שלהם, אלא בי. 

אני האחת עם יותר מידי מגבלות. 

אני עושה רק נזק. 

הייתה פה תמונה, לא הפסדתם שום דבר 

מרתון סיינפלד 

שני כדורים

ולישון. 

אני אוהבת את האנשים שלי חולים 

חולים מאוד 

כמה שיותר יותר טוב 

כמו שאחי אמר, 

"את אוהבת להתעסק בחרא של אחרים" 

וכמה שהוא צדק. 

באיזשהו מקום אני גם מנכסת "חרא", אני אוהבת את זה. 

אני מנכסת את החרא שלהם עד שהם בסדר, ואני עדיין לא 

ואז הם עוזבים. 

יש לי רדאר, רדאר בתת מודע 

עוד מלפני הכרות עמוקה אני יודעת 

אני יודעת שהיא כזו, והוא לא והוא ממש כן. 

זה מה שמושך אותי, כמו מגנט לא ברור 

אני מתהפנטת 

הדאגה הזו, הלחץ, הפחד, הסיכון באדם אובדני 

אני לא יודעת איך להגדיר מה זה עושה לי 

אבל אני תמיד רוצה עוד ועוד 

חוץ מזה, רק אדם לא פחות שרוט ממני יכול להבין ולקבל את השריטות שלי 

ואין לי רצון להחביא מעוד אנשים. 

מספיק לי כל שאר העולם. 

יש בי משהו שמשלב רגישות יתר בצורה שלא תאמן 

עם חוסר רגישות בוטה 

מודעות גבוה במיוחד 

עם חוסר מודעות מוחלט, ריחוף, ניתוק. 

אני חולה 

עשיתי הכל כדי לחזור הביתה 

בדרך הרגשתי פתאום בודדה נורא 

אבל כשנכנסתי הביתה הדאגה והרצון האימהי הזה לטפל בי הציף אותי וחימם אותי. 

אני חושבת שזו פעם ראשונה שהרגשתי שהרגש האימהי של אמא שלי באמת נוגע בי ומשפיע עליי. 

וואו

מה קרה פה בכלל 

ביומיים קצרים כל כך הרבה השתנה. 

אני עדיין לא מעכלת את זה 

עכשיו זה הזמן להראות יכולות שאני לא בטוחה שיש לי אבל זה הזמן להתאמץ, לא לוותר. ללכת על הכל או כלום. 

יאללה, פעם אחת בחיים שלך תעשי משהו חשוב. תתאמצי. אל תוותרי לעצמך. 

חברות וחברים 

סוף סוף אני יכולה להשתכר 

בכיף, בלי דאגות ושום דבר ביום למחרת. 

אני לא אוהבת את פורים אבל יש אלכוהול חינם אז יייאאאייי. 

נראה כמה מכם יקבלו הודעות ספוגות בוודקה. 

אני לא מסוגלת להסתכל על עצמי יותר. לא מפסיקה לבחון את הידיים והבטן והרגליים, את כל הגוף. אני רוצה להקיא. אני רוצה לקחת מספרים ולגזור. אני רוצה לקרוע ולחתוך ולהרוס את העור. 

אז באה שמלה יפה וגדולה שמטשטשת, מסתירה ומכסה כמעט הכל. מעמעמת את צורת הגוף בעדינות, מלטפת את השנאה בבד כחול ונעים, מכסה את ההרס ברוך. 

ניגשה אליי מישהי ממש חמודה היום ברכבת ושאלה אם זה הרציף לאנשהו. הייתי עם אוזניות ולא שמעתי אותה בהתחלה, אז שאלתי מה היא אמרה והיא חזרה על דבריה. לא יכולתי שלא לחייך, היא הייתה כזו מקסימה. ואז כמובן שאמרתי שכן. 

היא מסוג האנשים האלו שאחרי שהם הולכים אני מתעצבנת על עצמי שלא ניסיתי להתחיל שיחה או משהו, כי מה אכפת לי. 

הייתה פה תמונה מוזרה שלי. אבל אני מכוערת אז לא הפסדתם. 

נכנסתי לתא המדידה והתחלתי להחליף בגדים 

היא נכנסה ובאמצע ונבהלתי, לא רציתי שתכנס

אני יודעת שהיא מסתכלת עלי, אני יודעת מה היא חושבת 

אני יכולה להרגיש את המחשבות שלה צורבות אותי 

כאילו אני חולה, פגומה. 

היא שכחה שלפני שנה היא הייתה בדיוק כמוני.

"בעוד כמה ימים אני אהיה בת שנה, שנה מאז הניתוח, נולדתי מחדש" 

איזו תפיסה עקומה ועצובה ומעצבנת ומעוותת. 

שקר מעצבן שמכרו לה. שקר שמוכרים לכולנו בכל רגע נתון. 

המבט המאוכזב שיש לה בעיניים אומר הכל. 

המצב עכשיו מצטייר לי בראש קצת כמו ריפיון שרירים, תחושה של חוסר יכולת. חוסר האמונה שלי ושל כולם בי מרוקן אותי. אני מחכה לסוף השנה ומרגיש לי שכולם איתי בתחושה הזו. אני יודעת שאיכזבתי אותם, את כולם. את הקומונה, את המדריכות ואת החניכים. 

אני מתעייפת רק מלחשוב על לנסות. 

שוב תחושת הכישלון מתעצמת ובא לי להפסיק. 

כל מה שאני צריכה בחיים זה מנגינת פאנטם שלא נגמרת. 

הבעיה היחידה עם זה היא שברגע שהמוזיקה נפסקת ואני מרגישה ריקה. 

אם אתם לא יודעים מה זה פאנטם, מומלץ מאוד להכיר:

https://youtu.be/GBiVq2MsCbs 

אם יש משהו שאני יכולה להגיד על היום זה שבניגוד לימים האחרונים הוא לא היה יום רע. 

צחקתי הרבה, בעיקר צחוק אמיתי, שזה לבד כבר טוב.

https://youtu.be/NNiie_zmSr8 

השיר הזה תקוע לי בראש וזה דווקא דיי כיף 

הכאב הזה מפתה מידי. 

הוא קורא לי ואני לא עומדת בפניו. 

מה את בוכה ילדונת, 

מה את בוכה?

בא לי לתלוש לעצמי את השיער.

מרוב אני לא יודעת מה. 

אני שונאת אותי.