היום בבוקר הרגשתי כאילו היום הולך להיות היום האחרון שלי. אני כל כך רצינית. הרגשתי שברגע שיניחו לי אני פשוט עומדת לסיים עם הסבל הזה. לא הרגשתי ככה המון זמן. היו לא מעט פעמים שרציתי למות או משהו בסגנון אבל לא ככה. הרגשתי שהנפש שלי כבר מתה לחלוטין. שפשוט די. הדבר הנורא ביותר בכל זה הוא שההורים היו עדים לכל ההתמוטטות הזו. הם לא הסכימו להניח לי גם אחרי בכי רב ורק העצימו בי את ההרגשה הזאת.
אני לא יודעת למה אבל אני שונאת כל כך את הדאגה שלה. למרות שאני יודעת שהיא באמת דואגת ובאמת אכפת לה, אני לא רוצה את הדאגה שלה. לא משנה כמה אני אצטרך תשומת לב, אני בחיים לא אפנה אליה.
כנראה שאני פשוט
"חלשה מידי."
"פחדנית"
"בורחת כשנהיה קצת קשה"
"מעדיפה להסתגר בחדר מאשר להתמודד כי זה יותר קל"
זה מה שהוא אומר לי תמיד, אלה לא המילים שלי.
אבל אני אימצתי אותן.
הן כבר שלי.
אחרי כל כך הרבה שנים הן סופית שייכות לי.
אני שונאת אותו כל כך.
אני חושבת שאני כועסת על אמא שהיא בכלל התחתנה איתו.
כמה מפגרת את צריכה להיות כדי לא לראות דבר כזה.
בחיים לא הייתי חיה את החיים שלי ובואו לא נדבר על מגדלת ילדים עם אדם כזה.
אחרי אותו הערב, בטקס סיום הבנתי כמה הפסדתי במהלך כל הזמן הזה, כמה פספסתי בגלל מצברוח רע או חוסר חשק. לא נהנתי, סבלתי. לא התחברתי, הייתי בתוך עצמי או עם מעט אנשים. זה גרם לי להרגיש נורא. זה פשוט גרם לי להרגיש, פגומה. טעות של המערכת.
השבוע החלטתי לנסות להיות חברותית, להנות מכל רגע אחרון בפנימיה אבל אני פשוט לא מצליחה, עכשיו, במקום להנות, לצחוק, להיות עם אנשים שאני יושבת בחדר ובוכה. סתם ככה. כי איזו מחשבה נוראית קפצה לראשי והתגלגלה למימדי ענק ואני כבר לא מצליחה לשלוט בזה.
אני מפחדת שבמקום לצאת החוצה, להיות עם חניכים, לעשות, להנות, אני אשכב במיטה, אבכה וארצה לקבור את עצמי. אני מפחדת שאני לא אוכל לתת דוגמה טובה מספיק, איך מישהי ששונאת את עצמה ואת המראה החיצוני שלה, יכולה לומר לחניכה שנמצאת בסיטואציה דומה שהיא יפהפיה, שהיא בת אדם טובה ומקסימה, שהכל יהיה בסדר. איך מישהי שלא יצאה מהארון בפני ההורים שלה כי היא לא מסוגלת להתמודד עם התגובה יכולה לעזור לחניכים להתמודד עם התגובה של ההורים שלהם.
אני לא יודעת מה לעשות, הספקות צצים להם ומתגברים כל הזמן, אני קצת אבודה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
