אני לא יודעת איך להתחיל את הפוסט הזה. אני פשוט כועסת. הפמיניסיטית העצבנית שבתוכי בוערת. ראיתי פרסומות לתוכנית מוזיקה חדשה של שולי רנד, אומן שאני מאוד מעריכה. בתוכנית הוא מארח אמנים ישראלים והם (אם הבנתי נכון, הייתי עסוקה בלהתעצבן רוב הזמן) משוחחים, מנגנים ושרים. בשניות הראשונות של הפרסומת זה נשמע לי מגניב, נשמע ממש מעניין, ראיתי שהתארחו הרבה אמנים שאני אוהבת ומעריכה.
לצערי השניות האלו עברו מהר כשהבנתי שהוא בעצם מארח רק גברים. סבבה, אתה חרדי, אני מבינה, אף אחד לא ביקש ממך לגעת בנשים (חס וחלילה חס ושלום!) אלא לדבר איתן, אבל זה כבר לא מכבודך הא? או אולי אסור לשמוע נשים שרות, אתה עלול להתאהב בהן! או אולי הן פשוט לא מספיק טובות לטעמו.. אין לי מה לומר חוץ מ"נו באמת" אחד גדול. כל כך מאכזב. כל כך מאכזב.
דבר אחד יש לי לומר לך מר שולי רנד היקר, אני מקווה שיום אחד תקלוט מה אתה עושה, שתבין מה אתה מפסיד. אתה מפסיד מוזיקאיות גדולות מהחיים, יצירות מוזיקליות מדהימות ומעבר למוזיקה, נשים מדהימות ומיוחדות. בתור מוזיקאי, דווקא ממך ציפיתי ליותר. אני כל כך מאוכזבת.
הגרון שלי חנוק. אני לא יכולה להוציא מילה. התחלתי לבכות באוטו ולא הצלחתי לדבר איתה. היא אמרה "נו טושה, דברי איתי, מה קרה, ספרי לי". לא רוצה לדבר איתך. אני לא יכולה ולא רוצה לדבר איתך.
החופש הזה הרוס. פשוט הרוס. עבר יותר מחצי חופש ולא עשיתי שום דבר כיפי חוץ מללכת לים. לא יצאתי כמעט וכל הזמן עבדתי או הייתי בבית או שהייתי בשיעורי נהיגה. היה יותר חשוב לי (או יותר נכון לאבא שלי) שאני אספיק לעבוד הרבה ולעשות שיעורי נהיגה, כדי שחס וחלילה אני לא אהנה מהחופש. אני אמורה עוד להספיק 14 שיעורי נהיגה, השבוע האחרון מפוצץ לי בעבודה ועוד לעבוד בבית ספר השני. מצד שני כל החופש לא ראיתי חברים מהפנימיה, לא ראיתי את קתרין ולא ראיתי כמעט חברות מהבית.
אני כועסת עליו. אני כועסת עליו שהוא לחץ עליי כל כך ושהוא עדיין לוחץ. בסופו של דבר כל החופש הזה הלך לי על עבודה, לחץ ושטויות.
מרגיש לי חרא כי זה החופש הגדול האחרון שלי. נכון, יהיה לי זמן עד שאני אתגייס אבל עדיין. אני לא יכולה ללכת לקתרין כי אני צריכה לעשות שיעורי נהיגה ואני לא יכולה ללכת ל3 או 4 ימים לדרום, אין זמן!
הזמן היחיד שאמור להיות עם פחות לחץ, רגוע יותר, כיפי יותר התבזבז. דאגתי להרוס אותו היטב.
למען האמת, אני מפחדת שאני מאכזבת אתכם בזמן האחרון. אני יודעת שזה בשבילי ואני לא אמורה לרצות אף אחד אחר ובלה בלה בלה אבל אני לא רוצה לאכזב אתכם כי אתם חשובים לי ואני מפחדת שתלכו.
אם מישהו יחליט שבא לו לקחת סכין ולהרוג אותי, סתם ככה, בשביל הספורט,
אני לא אכעס ולא אצעק,
אני יאמר תודה ואשב בשקט.
אז אם למישהו מכם ממש מתחשק לרצוח מישהו רנדומלי, אני מתנדבת,
אני אחלה קורבן, באמת,
תשאלו את הילדים שהיו מציקים לי כשהייתי קטנה.
ברגעים אלו, כואב לי להזיז את הרגלים, אלוהים יודע למה, והוא לא קיים אז אף אחד לא יודע למה.
יש לי בחילה שבאה והולכת ואין שום סיכוי שאני אצליח להרדם כי ישנתי 45 דקות והתעוררתי.
I'm back people, big time!
אני, שלא מוצאת כדורים כי הכל בחדר של אמא ואבא והם ישנים. וגם מה הסיכוים שאני אצליח לבלוע אותם.
GOD BLESS PAIN KILLERS.
AMEN.
לקחתי שניים לפני כמה דקות ואני כבר מתחילה להרגיש את זה משפיע. תודה לאנשים שהשאירו את הכדורים ליד התמי, אני מאוד מעריכה אתכם, אתם לא יודעים כמה, למי שיצר את הכדורים, למי שמכר אותם ולהורי היקרים ששילמו עליהם.
אה, גם תודה לאלוהי הקוטג'. בשביל אנשים מוגבלים כמוני.
ההרגשה הזאת של לשכב במיטה אחרי יום כל כך ארוך ומתיש, להרגיש את הכל הגוף כואב, לעצום עיניים ופשוט לחשוב.
אני. כל. כך. מותשת. אבל בכל מקרה אני אשאר ערה כל הלילה. כי זה כיף. היה לי יום פרודקטיבי, () יום שנוצל היטב. בבוקר עבודה, אחכ קניות, אחכ פסיכו והביתה. אני ברצינות לא חשבתי שאני אשרוד את הנסיעה הזאת, חשבתי שאני אתמוטט בדרך.
הפגישה עם הפסיכו הייתה דיי טובה, הייתה מועילה. היא באמת גרמה לי לחשוב. היו לי הרבה ספקות בהתחלה אבל עכשיו זה מתחיל קצת להתבהר לי. אני שמחה שלא ויתרתי וישר עברתי אחרי הפגישה הראשונה. היא קולעת בול לדברים שאני לא מצליחה להגיד. זה טוב, זה מצוין.
הייתי בקניות. לבד. אני לא אגיד שהיה להיט אבל גם לא היה סבל. קניתי שני ספרים וקניתי סנדלים חדשות. התחלתי לקרוא בדרך חזרה את אשמת הכוכבים ומאז אני לא רוצה להפסיק לקרוא. יש לי רק מילה אחת על ה20 עמודים הראשונים שקראתי, מדהים! באמת, זה מהמם. אני לא יכולה לחכות לחזור לספר. שנים לא הרגשתי ככה.
אני חסרת אנרגיות לגמרי אבל אני יודעת שאני אמשיך לקרוא כל הלילה.
סתם משהו שרציתי לציין, מצאתי היום בדרך לפסיכו שטר של 50 זה היה ממש נחמד. זהו, זה הכל, סתם אימצתם את העיניים שלכם D:
התחשק לי לכתוב קצת על שני אנשים מאוד משמעותיים בחיים שלי.
מי שמכיר אותי יודע שאני מדברת עליהם מלא, הם חשובים לי ברמות מטורפות ואני מאוד מאוד אוהבת אותם. האחים שלי.
אני הבת הקטנה מבין 3 ילדים ויש לי שני אחים גדולים.
כשהיינו קטנים היינו רבים ומתווכחים על שטויות, תמיד. ואנחנו עדיין עושים את זה.
אני התגאתי להיות האחות הקטנה והמציקה והם אהבו להציק לי בחזרה אבל גם לצחוק ולדבר.
מאז ומתמיד הם היו סוג של מודל לחיקוי, כל אחד בדרכו שלו, something to look up to.
את האהבה שלי למוזיקה והטעם שלי למדתי מהם, רכשתי מהם הרבה תכונות טובות ולמדתי כל כך הרבה.
אני חושבת שזה דיי ברור שיהיו ריבים וכעסים בין אחים, תמיד יש, הייתה תקופה שאני הרגשתי שנדב, הכי גדול, שונא אותי. אבל התקופה הזאת עברה ועכשיו אני יודעת בבטחון שזה לא נכון.
אבל אחרי הכל, הכי כיף לי בעולם לשבת איתם, כשאביהו (האמצעי) על הגיטרה, לשיר בקולי קולות ופשוט להנות.
מה שהביא אותי לכתוב את הפוסט הזה זה שהם לא איתי עכשיו. הם שם. יחד עם חלק גדול מהאחים הגדולים, האבות, האחים הקטנים, הילדים, הבעלים ועוד הרבה אחרים. אני מתגעגעת אליהם ודואגת כל כך, זה בלתי ניתן לתיאור. הם אחים מדהימים ובצורה מוזרה, אני בטוחה שהכל יהיה בסדר.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
) יום שנוצל היטב. בבוקר עבודה, אחכ קניות, אחכ פסיכו והביתה. אני ברצינות לא חשבתי שאני אשרוד את הנסיעה הזאת, חשבתי שאני אתמוטט בדרך.