Feel the Energy

ולומר שכל פעם שאני עוצמת את העיניים אני מדמיינת את אותו הרגע של הדקירה ואני נחנקת מדמעות.

ולומר שאני לא מסוגלת להוציא את זה מהראש שלי לרגע. את האנשים שנפצעו, את הצרחות, האמבולנסים, הניידות, הלחץ. 

ראיתי שוטרים רצים. שמעתי צעקות. אמבולנסים וניידות כמעט דרסו אותי כי קפאתי. אחרי כמה רגעים של בהלה קלטתי שהחברים שלי לא איתי. הסתובבתי קצת ומצאתי אותם, הם קפצו לצד השני של הכביש. לא הבנו מה קרה. היו כל מיני אמירות על דקירה אבל שום דבר לא היה וודאי. אחרי כמה דקות התבררה הבשורה המרה. דקירה, 6 פצועים ובינהם אחת אנוש ואחד קשה. 

היא.. היא רק בת 16. מה היא עשתה שמגיע לה להדקר? מישהו בבקשה מוכן להסביר לי?? אני מתחננת. מה האנשים האלו עשו שמגיע להם להדקר? מה?? היו שונים ממך? היו בעלי משיכה מינית שונה מהנורמה? זה מצדיק כזה מעשה?

לא נמאס לכם לשנוא את כל מי ששונה מכם? לא נמאס לכם לנהוג באלימות? מה יוצא מזה? רק עוד שינאה אחד כלפי השני. כמה דמים ישפכו פה עד שיבינו כבר שזה לא מה יפתור את הבעיה. הקהילה הגאה לא הולכת להעלם והחרדים לא הולכים לשנות את אמונתם, אז די. בואו נמצא את הפשרה. לשנוא אחד את השני לא יעזור. 

היום טו באב. היום יום האהבה על פי היהדות. מישהו מוכן להסביר לי איפה האהבה? 

אם נשארה בי עוד טיפת אמון בבני אדם, היא כבר נעלמה לחלוטין. 

באמת קיוויתי שמשהו יהיה שונה. 

די, בבקשה, מספיק עם האלימות הזאת. 

אני לא מצליחה לעכל .

תמיד לפני שאני עושה דברים, יש לי את הויכוח הזה בראש,

להיות מפגרת, או לא?

אתם יודעים מה מצחיק?

אני תמיד בוחרת בלהיות מפגרת! 

אני לא יודעת מה איתכם, אותי זה מצחיק עד כדי דמעות. 

כלומר, באמת. אני על הרצפה. מצחוק. נראה לי. 

אחד הרגעים שעוזרים לי להבין עד כמה הכל מצוין הוא כשאני קולטת שאני בוכה עם חיוך ענק על הפרצוף. 

המשפט הזה מזכיר לי את הבית האחרון של השיר איתקס של מרסדס בנד. 

נע, אני בסדר, סתם עושה ביג דיל מכל דבר. 

אז הבנתי שלכתוב את מה שאני מרגישה לא עוזר לי אלא רק גורם לי להרגיש רע יותר אז הנה לכם, שיט שעובר לי במוח. 

קניתי חזיות חדשות ויפות ואין לי את מי לשתף. את כל השני אנשים שיכולתי לשתף וזה לא היה מוזר מידי לשתף שיתפתי ומשום מה זה פשוט לא מספיק. 

התאהבתי בגזע של כלבים שנקרא רועה אוסטרלי. ראיתי אחת יפהפיה בחו"ל והיא הדבר הכי יפה ביקום. אם יום אחד אני אמצא בכלביה או בכל מקום אחר רועה אוסטרלי.ת שצריכ.ה בית זה יהיה דבר נפלא. 

אני שונאת את החום. יתושים לא מפסיקים לעקוץ אותי. קור עדיף כל כך. חורף, אולי תגיע כבר?

הגעתי למספר שיא במספר השמלות שלי. אני חושבת שיש לי 20 בערך, אולי קצת יותר. מי היה מאמין שאני אי פעם אגיע למספר כזה. 

אבא שלי לא מפסיק לרגע לגרום לי להרגיש רע עם עצמי וזה כיף מאוד. 

הם פשוט מדהימים. אני פשוט אוהבת אותם כל כך. 

אדי וודר עושה לי טוב. 

חיים נפלאים שיהיו לכם. 

אחרי שנזכרתי כמה טוב לי איתה 

אני מתחילה להרגיש כמה רע לי לבד. 

וזה פשוט חרא. 

אני לא רוצה לחיות בבית ולא בחור הזה ולא עם המשפחה ולא לעבוד בעבודה המפגרת הזאת ואני לא רוצה שיפעילו עליי כל כך הרבה לחץ ויפגעו בי כי זה מצחיק אותם לראות אותי כועסת ועצובה ואני לא רוצה לסבול את כל השיט שלו ואני לא רוצה להיות עצובה מכל דבר קטן ואני לא רוצה לדאוג לו כל כך הרבה למרות שאני לא משנה בשבילו משהו 

אני רוצה לשנות למישהו משהו. 

שום דבר כבר לא מחזיק אותי. לא מפגשים פעם בשבוע, לא הודעות, לא שיחות, הבדידות הזאת אוכלת אותי והיא לא מניחה. 

אני לא מסוגלת שעוד מישהו אחד בעולם הזה יצחק עליי או יזלזל בי שוב. אני אמות. אני פשוט אמות. 

היי, אני נטע ואני מאבדת את זה. 

לראות אותה היה הדבר הכי טוב שקרה לי בזמן האחרון. אני לא יכולה לתאר במילים את הגעגועים שלי.

התגעגעתי למילים שלה, לחיבוק, לצחוק, לחיוך. 

יש בי אהבה והיא מבוזבזת. כי אין את מי לאהוב, יש רק למי להתגעגע. 

איזו מילה מוזרה זו "מבוזבזת"

אם אהיה כנה, אני מרגישה פשוט מזעזע עכשיו. 

אני דואגת, עצובה, עצבנית, לבד, מתגעגעת ועוד הרבה דברים שאני לא מצליחה לתאר עכשיו. 

אני מחכה להגיע הביתה. לשקט של החדר. להתפרק לבד בלי חבורה של אנשים שיושבים על הראש שלי ומתעסקים לי בחיים בכל רגע נתון. 

אני רוצה לבכות בשקט.

אני יושבת על הרצפה בסלון, מול המאוורר הרועש. התיקים פתוחים, המזוודות חצי מלאות זרוקות על הרצפה, מחכות שמישהו כבר ימלא אותן. אני שומעת אותם צועקים, מתווכחים וכועסים אבל אני בוחרת לשקוע באוויר הנעים של המאוורר, ברעש שבולע אותי לתוכו ומשתיק כל דבר אחר. 

אחרי הפצרות רבות אני אומרת שלום למאוורר האהוב והולכת בשקט  לחדר, מתעלמת מכל המשפטים האידיוטים שנזרקים לעברי, נועלת את הדלת, נשכבת על המיטה, עוצמת עיניים ונושמת כמו שהוא לימד אותי, לאט לאט ובלי לחץ. 

"נטע!" היא צועקת ומבהילה אותי. אני שונאת את זה שהיא עושה את זה. אם את לא שומעת את התשובה שלי, בואי לפה ותדברי, אל תצפי שאני אשמע אותך. אם זה לא חשוב מספיק כדי לזוז עשרה צעדים לחדר שלי, זה כנראה לא חשוב. 

לפעמים אני לא יודעת אם לכעוס או לא. הם אומרים שאני צריכה לדבר איתם, לספר להם מה קורה אבל כשזה מגיע ללכעוס עליהם, אני מגזימה, אני כועסת סתם. 

אני סתם כותבת שטויות. מחר אני נוסעת לחו"ל עם המשפחה ו..טוב, זה הולך לבחון את הגבולות שלי. מאוד. הרבה זמן שלא טסנו כולם יחד.

הרבה לחץ.

ישבתי מולה ובכיתי, היא הסתכלה עלי במבט מקסים ודואג, אבל לא הצלחתי להוציא מילה. כלום. 

זה לא שלא רציתי לדבר, כל כך רציתי. לא ידעתי מה לומר, לא ידעתי למה אני בוכה, מה אני מרגישה, רק ידעתי שהרגשתי כמו מפגרת שבוכה משטויות. 

אני פשוט לא יכולה להיות שינשינית ככה. אני מעדיפה לא להיות שינשינית מאשר להתחיל את השנה עצובה, לא רוצה. אני כל כך רוצה להתחיל משהו כשאני שמחה להתחיל אותו. 

לא שוב

די

אני לא נותנת לקרות. 

זה היה אמור להיות שונה. 

אני ממחזרת פוסטים,

כותבת ובוכה תמיד על אותם הדברים

אני לא יכולה לכתוב פה יותר

כל דבר משגע אותי לגמרי

אני צריכה

משהו

או מישהו

שיתן קצת רוגע 

טוב, 

כל הכבוד לך. 

פשוט כל הכבוד 

הצלחת להרוס כל דבר אפשרי, הברחת כל אדם שהתקרב קצת, אפילו את המשפחה שלך הרחקת ממך, את לא מצליחה לשמור על קשר עם החברים היחידים שיש לך בכל העולם הזה,

אולי פשוט די?

באמת, לטובתך. את סתם סובלת עכשיו. 

שכנים שעושים קריוקי בלילה. 

אני באמת לא צריכה להוסיף יותר מזה. כל דבר רק מדגיש לי יותר למה אני צריכה לעזוב את המקום המקולל הזה. העבודה המעצבנת הזו, אנשים הדוחים, ואולי לפעמים פחות, אבל גם המשפחה. 

נו, שנת שירות, תתחילי כבר! 

אני מרגישה תקועה.

כולם הופכים נורמלים לאט לאט ואני תקועה. כל האנשים שאני מכירה מתאזנים ואני משתנה המון והמצב הכללי פשוט נשאר כמו שהוא, נשאר שביר ולא יציב. אני לא יודעת, אני חושבת שאני לא רוצה להפוך לנורמלית עם הזמן אבל אני רוצה יציבות כלשהי. 

חוסר היציבות הזה הוא המצב הרגיל שלי וזה מעצבן אותי. אני ממשיכה לקבל הרגשה של "יופי, שוב את עצובה? לא נמאס לך? לא מיצית כבר? עכשיו בטח תתבכייני הרבה על עצמך ושנמאס לך ושבלהבלהבלה" טוב, הלוואי שזה היה נגמר כשמיציתי את זה.

אני שוב חוזרת לנקודה שאני לא יכולה לדבר.