בסופו של דבר החברה שלי לא עוזבת. סתם התבאסתי וסתם נכנסתי לסערת רגשות מוגזמת וזאת הקלה מטורפת..
אבל השותפה שלי כן.. החדשה, היא הייתה ממש מקסימה ואני ממש מבואסת. הרבה אנשים מנסים עכשיו לשכנע אותה לא לעזוב אבל אני מאמינה שבסוף היא תעשה מה שהיא חושבת שהכי טוב וזה לעזוב. אני שחררתי אותה, אני לא רוצה לגרום לה להרגיש רע עם עצמה אז אני לא מנסה אפילו לשכנע אותה.. אמרתי לה מה שאני חושבת שכדאי לה לעשות שזה כמובן להשאר אבל לא נעים לי להציק לה יותר מידי.
אני כותבת את זה עכשיו ואני גם מבינה שאני הולכת להיות מעכשיו בחדר רק עם שותפה אחת. זה יהיה ממש מוזר
אוי.. ואם היא תתעצבן יום אחד? אני לא טובה בריבים ובויכוחים.. שיט
אני מחכה שהחברה שלי תבוא כבר.. שאני אוכל לדבר איתה.. אני מתגעגעת אליה כמו אני לא יודעת מה
באתי לכיתה, תפסתי שולחן ואז נזכרתי למה לא התגעגעתי לכיתה.. או יותר נכון לבנים של הכיתה. רובם תינוקיים, מעצבנים ופשוט לא מסוג האנשים שאני יכולה להתחבר אליהם.. אפשר לראות שיש להם אופי סבבה אבל הם בוחרים להיות ילדותיים כדי להיות חלק מהחברה.
אז הייתי קצת במצברוח עקום
ואז שיעור כימיה הגיע, הייתי כבר ממש רעבה וממש עייפה ולא הייתי מרוכזת בככל.. אחכ הלכתי לחדר אוכל לקחת סנדוויץ ונפלתי בדרך.. לא סתם נפילה, זה היה כל כך מביך כי היו מאחורי 3 ילדים מהשכבה שלי ואוף. למה דווקא הם??? למה דווקא היום היו מאחורי אנשים?? רציתי למות באותו הרגע.
כל נערה מתבגרת בת 16 רוצה חבר. או חברה זה לא משנה.. כולל אותי.. אבל הרצון שלי בחבר לא מסתכם במשהו חתיך שיהיה אפשר להשוויץ "בכאילו"בו בכיתה.. לא אכפת לי מהמראה. באמת. אני מחפשת משהו שאני אתחבר אליו.. שיהיה לי כיף איתו. שאני ארגיש רצויה. אבל אני לא מרגישה את זה בחברים שלי. כל הזמן אני צריכה להתחיל שיחות ואני צריכה ללכת אליהם ובסוף זה מרגיש כאילו אני נדבקת אליהם כמו קרציה שרק רוצה צומי. אני לא יכולה לראות את עצמי מבחוץ אבל אני נורא מקווה שאני לא כזאת. כל מי שמתבכיינת על כמה שהיא כבר רוצה חבר תמיד מתויגת בתוך "שטוחה" או "צפויה" או אני לא יודעת מה.. אני לא רואה את עצמי כזאת, שוב, אני מקווה שאני לא כזאת.. תמיד רואים בסרטים את הילדה החנונית המכוערת שדלוקה על הילד הכי חתיך בשכבה או ההפך, הילד החנון שדלוק על הילדה הכי יפה בשכבה ורק בסוף הסרט הילד/ה הפחות יפים הופכים ליפים מאוד והילד/ה היפים מבינים שהם באמת אוהבים את הילד/ה שהיו מכוערים פעם. ובחיים.. האנשים האלה שהילד/ה אוהבים.. הם לא באמת מתעוררים, והילד/ה החנונים לא באמת הופכים למהממים.. הם נשארים לבד ודיכאוניים.
עד כמה זה מוזר שאני רוצה שמשהו גדול יבוא ויזעזע את העולם שלי.. כמו מחלה או תאונה.. לא לאף אחד אחר.. רק לי. כדי לראות איף יגיבו כולם, למי יהיה אכפת, משהו שיבלגן לי את החיים אבל גם יסדר אותם בו זמנית. זה דפוק.. לבקש משהו שכולם מנסים להמנע ממנו. אני פשוט שונאת את זה.
אני חיה בסביבה מאוד טעונה. אני כבר לא יודעת איך להגיב לאנשים שניגשים אלי ואני לא מצליחה לזהות אם הם צוחקים או לא. אם לכעוס או לצחוק כי בשני הכיוונים אני יכולה לעצבן אותם. כשאני צוחקת אנשים כועסים. כשאני כועסת אנשים צוחקים. נמאס לי מהצעקות, נמאס לי מהמתח.. אני פשוט רוצה שיעזבו אותי בשקט ויתנו לי ללכת לחדר שלי. אני לא רוצה להיות מתבודדת. אני לא רוצה להיות עצבנית ומתוחה כל החיים שלי. העצבים מרחיקים אנשים. ואני רואה את זה קורה כי אני מתרחקת מההורים שלי כשהם כל כך עצבניים מתוחים.
אני מפחדת שאני אצא כמו ההורים שלי. הם לא נראים לי מאושרים.. הילדים שלהם, אני, אנחנו לא שמחים, לפחות אני לא יודעת אם הם שמחים. האח הכי גדול שלי, אני חושבת שהוא שונא אותי. ואת כולם. את כל המשפחה. ובמיוחד אותי. אני תמיד מרגיזה אותו יותר מכולם.
אני לא רוצה שכשאני אתחתן אני כל היום אריב עם בעלי והילדים שלי יושפעו מזה. אני לא רוצה לחיות את החיים שלי כמו ההורים שלי.. אני מנסה להתרחק מהמשפחה המורחבת שלי כי אני לא מתחברת לגישה שלהם לחיים, אני שונה מהמשפחה שלי. בדעות, באגרסיביות, בשמחה ובדיכאון. כשאני אתחתן אני לא רוצה אירוע ענק עם כל הדודים והדודות שיעשו קולולו.. אני רוצה טקס קטן וצנוע.. לא יותר מידי המוני. אני פשוט לא מזדהה איתם כל כך. אני לא מוצאת את עצמי בתוכם. אני שונאת לנסות לדבר כשהם בדיון כי תמיד, תמיד, תמיד מישהו יקטע אותי באמצע בלי לבקש רשות אפילו שחיכיתי הרבה זמן לדבר, להוציא מילה אחת מהפה כי יותר מבוגר ויותר חכם ממני. חה. אני באמת שונאת אנשים שלא מקשיבים לי ובסוף הם מבינים שאני צדקתי. וזה קורה לי כל כך הרבה פעמים.. כל כך הרבה פעמים שאני פשוט משתגעת. כשמישהו מדבר, אני אקשיב, אני לא אתפרץ.. אני נחמדה. פשוט בא לי צעוק, לצרוח כל כך חזק כדי שסוף סוף ישימו לב שאני, כן כן אנייייייי דיברתי עכשיו!! הילדה הקטנה והמפגרת כבר בת 16, מה הייתם אומרים.. כשאומרים "ואו כמה גדלת" או "אני זוכרת אותך כשהיית כזאת קטנה" זה בסדר, באמת.. אבל הגיע הזמן להבין שזאת המציאות!! ונמאס כשלא מקשיבים לי!!! כל כךךךך נמאס לי מהTOLD YOU הזה שבא אחר כך.
להיות איתם מכעיס אותי, מפריע לי ומרגיז אותי. אני מנסה להתרחק מהכעס, לא להיות כמותם. לא להיות כועסת.
נמאס לי לראות את כל הסדרות המקסימות האלה שמראות לנו כמה שאנשים מקסימים ורומנטים.. כי הם לא. נמאס לי לקנות את כל הבולשיט הזה בכמויות מסחריות. ואז יוצאים לעולם עם ההרגשה הזאת של 'אווווו איזה עולם מקסים ואנשים חמודיםםם והלוואי שלי יהיה חבר מקסים ורומנטי שלא יוותר עליי' כי זה פשוט לא יקרה.. אנשים כן שופטים אותך על המראה ההחיצוני שלך ולא אכפת להם כמה מקסימה את תהי הם לא ישימו זין ויחפשו את ה'כוסית' המגניבה והיפה.
אני אמוציונאלית יותר מידי במקומות הלא נכונים. עם האנשים הלא נכונים. אני תמיד סומכת על האנשים הלא נכונים ומנפנפת את כל האנשים שכן רוצים להיות קרובים אליי. משהו בי מונע ממני להתקרב אליהם. וזה מרגיש ממש חרא. מעצבן אותי כשמדברת עם מישהו, מצליחה להפתח והוא לא מבין, אני נראת יותר מידי דביקי.
אני לא חשוכה ודיכאונית כל הזמן. אם תראו אותי ברחוב אני שמחה, חייכנית ויש לי צחוק חזק נורא.. סך הכל נורמאלית. זה חלק ממני.. קטן יחסית אבל זה החלק שכל העולם רואה. אני מפחדת שבגלל מה שאני משדרת יראו אותי בתוך שטוחה..
יש אנשים שנרתעים מהדיכאון, מהעצבות.. זה כואב לי. זה מכאיב לי שלפני שנתיים הייתי נרתעת ולא מבינה אנשים עצובים, שאיבדו תקווה.. מיואשים.. בסופו של דבר אני יצאתי כזאת. זה רק מראה לי כמה החינוך שההורים שלי נתנו לי לא הראה לי את כל הכיוונים וכל הצדדים. וזה לא טוב. היום, אני חושבת שאני יכולה להזדהות עם כאב של אנשים אחרים.. כאב שלא קרוב אלי, לא חווית כמותו בחיים שלי. אבל את זה הבאתי על עצמי, תכונה שגיליתי על עצמי.
המעגל שלי הוא מעגל מאוד ברור. אני מתחילה לדבר עם משהו, נקשרת אליו, מפתחת רגשות, נפתחת מבחינה רגשית, ו.. בום. הכל בסדר עד שיום אחד הוא מחליט שנמאס לו ממני ומנתק קשר. כל פעם מחדש אני מאמינה שיש אנשים טובים בעולם וכל פעם האמונה הזאת מתרסקת. אחרי הפעמים הראשונות החלטתי שאני לא נותנת לעצמי לפתח רגשות. שנמאס לי להפגע. וכך באמת היה. לחודש חודשיים עד שהוא הגיע. אני אקרא לו בשם פיקטיבי, אורן. אורן היה פשוט מקסים, גיטריסט, חמוד ונחמד. היו לנו ידידים משותפים אז יצא לי לראות אותו הרבה ולדבר איתו גם כמה שיחות נפש. הוא גרם לי להרגיש שלא אכפת לא ממראה, שהוא פשוט מושלם. בשבילי. נכנסנו לשיחות בפייסבוק, בטלפון, באסמסים. היו לי כבר ממש רגשות אליו. והוא שמח לדבר איתי, לפחות ככה זה היה נראה. לאט לאט הבית ספר נהיה קשה יותר והכל נהיה לחוץ. יום אחד הוא שולח לי אסמס "אני לא יכול עוד לשאת את הבעיות של כולם עליי, אני מנתק קשרים" הוא הפסיק לדבר איתי לגמרי. הרגשתי כאילו הפלתי את כל הרגשות שלי עליו, את כל הדיכאון שלי, דיכאתי אותו. הרגשתי נורא. גם כשנפגשנו השיחות לא היו יותר מ"היי מה קורה". הוא שבר לי את הלב. הייתי פשוט שבורה. שחררתי את ההדק ונפגעתי. נפתחתי, היה לי טוב אבל לא.
אז כן.. כל פעם שאנשים שומעים שאני אומרת אפילו בצחוק שכבר ממש באלי למות הם אומרים "חס וחלילה" או "אל תדברי ככה". אני כן ידבר ככה. כי ככה אני מרגישה. כי כל כך נמאס לי מעצמי, מהטימטום שלי, שאני פוגעת באנשים אפילו בלי לשים לב, שאני לא רואה או לא מבינה כשאנשים צינים או לא סובלים אותי או צוחקים עליי ואני ממשיכה להציק להם. כמו ילדה קטנה. הרי תמיד אמרו לי כמה אני בוגרת ושיש לי אופי בוגר אבל בסופו של דבר.. אני ילדה קטנה ומטומטמת עם רצון עז למות. ולא אני לא חותכת ורידים או פוגעת בעצמי בדרך ישירה אלא בדרך עקיפה. אני לא משקיעה מספיק בבית ספר, אני לא שומרת על הגוף שלי, אין את האש הזאת בעיינים שכולם מצפים שתהיה לי. אין לי. והלוואי שהייתה. היה לי קצת יותר קל. אני הורסת את כל הקשרים הטובים שהיו לי עם אנשים וגם ככה לא היו הרבה.. קשה לי נורא להתחבר לאנשים ולסמוך עליהם. להאמין להם שהם לא שונאים אותי ושאני לא חיה באשליה שהכל טוב ויפה. ושברגע שאני אעשה משהו שהם טיפה פחות יאהבו הם יעזבו.
זאת לא הפעם הראשונה שהתחלתי לפתח רגשות למישהו והוא.. הוא שם עליי זין. הוא ידע על קיומי. ואבל הוא החליט שאני לא מספיק טובה בשבילו כי אני שמנה. כן כן אני שמנה! אני מכירה בזה ואני לא יכולה להגיד שאני גאה בזה אבל זאת אני. אז עולות השאלות "למה שלא תנסי לרדת במשקל?"ואנשים אומרים דברים מפגרים כמו "זאת בחירה שלך, את יכלת לפחות לנסות" לכו לעאזאל כולכם חבורה של אנשים מתנשאים, רזים ויפים! אתם באמת חושבים שלא ניסיתי?? שלא אכפת לי?? מה זאת אומרת "זאת בחירה שלך" אם זאת הייתה הבחירה שלי הייתי רזה, חכמה, יפה וכל החרא הזה. אבל לא זאת לא הבחירה שלי.. כי אני ניסיתי וניסיתי מליון פעמים ואם זאת הייתה הבחירה שלי הייתי מזמן מצליחה ולא נכשלת כל פעם מחדש. ולמה אני נכשלת? שוב פעם "אין לך את האש בעיינים שהיינו מצפים לראות" מה אני אמורה לעשות דמאט? שמישהו יענה לי... מה אני אמורה לעשות? וכאן מגיע הפתרון הנוח.. למות.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
