אז כן, תגיד אני חלשה, ילדה קטנה, כלומניקית, כפוית טובה, עצלנית, מוגת לב, בכיינית, אבל הוא כנראה האדם היחיד ביקום שיבוא יום לפני שאני עוברת לקומונה ויתחיל לצעוק עלי ולהתווכח איתי, ועל מה? על שטויות! מה זה נותן לך? את הכיף בלראות אותי סובלת? הרי אתה לא מחנך אותי, אתה לא אמא או אבא שלי, זכותך להגיד דעתך אבל די, שים גבול.
החלק שאני הכי שונאת בלהתווכח איתו הוא שהוא תמיד צודק.
מה בסך הכל ביקשתי? לסיים יפה את הזמן שלי בבית?
ועכשיו, במקום לסיים את האריזות שלי, אני המפגרת יושבת במיטה ובוכה. יופי. עכשיו ללכת מהבית מרגיש כמו לברוח. אני לא רוצה לברוח. רציתי לסיים תקופה בכיף, אבל זה כבר לא צריך להפתיע אותי, ממתי למישהו פה אכפת?
על ימים מיותרים, אירועים מטרידים, אנשים לא סימפטיים והרבה בדידות.
אני חושבת שהוטרדתי לפני כמה ימים. אני אומרת שאני חושבת כי אני לא בטוחה עד כמה זה שימוש נכון במילה הטרדה. ישבתי ברכבת, בכיסא הקרוב למעבר וקראתי ספר. מולי ישבה אישה מבוגרת, בכיסא הקרוב לחלון. אחרי 5 דקות נסיעה בא מישהו, נער, מתיישב מולי ומתחיל לנעוץ בי מבטים. אחרי רגע קצר הוא שם את הרגל שלו על המושב שלידי. ממש לא נעים לי אבל אני מתעלמת, אולי ככה הוא ילך. הוא נוגע עם הרגל שלו ברגל שלי, אני מתעלמת. הוא עושה את זה שוב ואני מחליטה להסתכל עליו במבט שמעביר באופן חד וחלק "לך מכאן, יש מקומות אחרים ברכבת". הוא לעומת זאת, מבסוט.
"מאיפה את? איך קוראים לך?" הוא דיבר בלחש,
"מה זה משנה?"
"את נראית לי מוכרת, ראיתי אותך איפשהו"
"לא, אתה מתבלבל עם מישהי אחרת"
"את אחות של שםכלשהו?"
"לא, אתה לא מכיר אותי, תעזוב אותי"
"את לא מעירכלשהי?"
"לא."
אחרי עוד כמה שאלות שזכו להתעלמות מוחלטת הוא הלך. האישה שישבה מולי דפקה לי מבט המום ושאלה "מה הוא רצה ממך?" לא היה לי מה לענות אז אמרתי "אין לי מושג". אם זה לא מספיק, כשבאתי לרדת מהרכבת את מי זכיתי לראות? נכון מאוד, את מר מטרידן! הוא הסתכל עליי וחייך, שוב נעץ בי מבטים. רציתי לחזור אחורה, להתרחק ממנו אבל היו מלא אנשים. אחרי שירדתי מהרכבת, במקום ללכת יחד עם המטרידן שלנו וכל השאר לכיוון היציאה פשוט ברחתי בכיוון השני.
היה כיף.
נותרו עוד שישה ימים בודדים עד לתחילת השנת שירות. הימים בודדים וגם אני.
כל כך הרבה יושב אצלי בראש בזמן האחרון אבל אני לא מצליחה להוציא. לא אצל הפסיכו ולא פה. המצב שלי עכשיו, בבית, בתקופת ביינים הזאת, הוא נוראי. אני בודדה נורא, אני רבה כל הזמן עם ההורים, בעבודה אני כל הזמן פוגשת אנשים שאני ממש לא רוצה לפגוש והדבר הכי נורא זה הסיוטים. יש לי חלומות מזעזעים והם לא עוזבים אותי. התחושה של הסיוט ממשיכה גם לימים עצמם.
שום דבר כבר לא עושה לי טוב.
תמיד אומרים לי להפסיק להיות כל כך לחוצה או להפסיק לפחד, אבל הם לא מבינים. הם לא מבינים שהצורך בלחץ או פחד מוכיח את עצמו כל פעם מחדש.
כל הפוסטים שלי הם התבכיינות אחת גדולה וכל פוסט טיפה שמח נמחק מייד. אני לא יודעת למה אני כותבת את זה כאן, זה ככה כבר מיומו הראשון של הבלוג. אני פשוט מנסה כנראה להצדיק את הפוסט העצוב והמתבכיין הזה.
אני אפילו לא אומרת שאני צריכה לתקשר עם בני אדם. נמאס לי, זה קשה מידי. זה עושה לי רק רע יותר בסופו של דבר.
עם ביטחון עצמי נמוך יותר מים המלח, אני אסיים בשירים המדהימים האלו.
הרבה זמן לא שמתי מוזיקה. אני צריכה להחזיר את המוזיקה שלי לבלוג.
ניסיתי לכתוב פוסט שמח, מסכם תקופה, בדיוק לפני הש"ש אבל זה פשוט יום רע. אני מבואסת, האווירה מתוחה עם אמא, דחו לי את הש"ש בשבוע וזה אומר שאני עובדת עוד שבוע ושאני עוד שבוע בבית, זה מערער לי את כל התוכניות ובקיצור, יום רע בנתיים.
זה הלילה הכי טוב שעבר עליי מזה המון זמן, עם כל הלחץ והפחד שהיו היו בעצרת.
הם האנשים הכי מדהימים שהכרתי בחיי ואני אוהבת אותם כל כך, לצחוק איתם, לדבר, לבכות, להתחרפן, לשיר, להתעצבן ו.. פשוט להנות. אני לא יודעת איך אני אחיה בלעדיהם.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
