אזהרת ספוילר! מי שלא קרא את מחפשים את אלסקה ורוצה לקרוא או שבאמצע או מה שלא יהיה, נא לא לקרוא! אני לא בטוחה עד כמה זה ספוילר אבל לא רוצה לעשות לכם ספוילרים, אני יודעת כמה זה חרא. Please leave now.
"כבר כל כך נמאס לי מאיך שהיא היתה מתבאסת בלי שום סיבה. איך שהיא פתאום הייתה דועכת ומתחילה לדבר על הכובד של טרגדיית הקיום או משהו כזה, אבל היא אף פעם לא אמרה מה בדיוק לא בסדר, אף פעם לא נתנה איזה סיבה ספציפית שבגללה היא עצובה. ואני פשוט חושב שצריכה להיות לך סיבה. נגיד, החברה שלי זרקה אותי, אז אני עצוב. או שתפסו אותי מעשן, אז אני מבואס. כואב לי הראש, אז אני עצבני. אף פעם לא הייתה לה סיבה, פאדג'. פשוט כבר כל כך נמאס לי מכל הדרמות שלה. אז נתתי לה ללכת. אלוהים."
מחפשים את אלסקה, ג'ון גרין.
הקטע הזה נגע בי בצורה שאני לא יודעת איך לתאר. הדבר היחיד שחשבתי הוא שאולי היא לא ידעה מה הסיבה הספציפית, אולי לא הייתה לה סיבה ספציפית.
אני כבר יותר מחודש מנסה לסיים את הספר הזה ואין לי זמן. בנתיים, מדהים.
אני חושבת שלפעמים אני פשוט מפסיקה לחשוב כשאני מדברת עם אנשים שאני לא מרגישה בנוח לידם. לדוגמה, ישבתי היום בארוחת ערב עם שתי חברות והמצטרפו אלינו שני בנים מהקבוצה, שני בנים שאני לא ממש מכירה. בכל מקרה, הייתי ממש שקטה כל הזמן ולא ממש דיברתי וברגע שבאתי להוציא משפט, פשוט איבדתי את עצמי לגמרי, לא חשבתי, אני ממש לא זוכרת מה ראיתי באותו ואני דיי בטוחה שיצאתי מפגרת. זה לא כאילו יש לי קראש על אחד מהם, ממש לא. זה קורה לי גם כשאני עם אנשים אחרים, מבוגרים ממני או פשוט אנשים מלחיצים.
עולם יקר, יקום, מי לא שלא תהיה, זה הזמן לשנות משהו. אם יכולתי, הייתי עושה את זה בעצמי. נמאס לי מכל המצב הדפוק הזה שלא מאפשר לי לחיות, מיציתי את כל המסגרות המייאשות האלו שסוגרות אותי, נמאס לי מהמיקום הדפוק הזה שחונק לי את הצורה, נמאס לי מחבורת האנשים שיושבים לי על הצוואר ומנסים לחנך אותי ללא הצלחה, נמאס לי שצורחים עליי מהסיבות הכי אידיוטיות בעולם או בלי סיבה בכלל והכי נמאס לי מזה שאין לי דרך הגיונית לצאת מכל החרא הזה.
קצת קשה לי לכתוב כי האצבעות שלי עדיין קצת רועדות. רוב הסיכויים שאני סתם מגזימה.
נדב ביקש ממני לתת משהו לחבר שלו, משהו שהוא צריך. כמובן שאמרתי בסדר. הוא אמר לי אחר כך למי אני צריכה לתת את זה ונבהלתי. התחרטתי שאמרתי בסדר. הילד הזה הציק לי כל הזמן כשהייתי קטנה. הוא וכל החברים שלו. אני הייתי צריכה לצאת החוצה, בפיג׳מה, ולתת לו, שיושב באוטו עם כל החברים שלו את הדבר הזה. לא ראיתי אותם 4 שנים. לראות אותם עכשיו, הייתי מעדיפה למות. אני עדיין מעדיפה לחזור אחורה בזמן ולמות.
חצי שעה אחרי שדיברתי עם נדב, הילד הזה התקשר. הוא אמר שעוד מעט הוא יהיה ליד הבית שלי והוא יתקשר. עם כמה שזה אידיוטי, נלחצתי אפילו יותר. התחלתי להסתובב בבית, להשתגע קצת. הזמן עובר והילד הזה לא מתקשר. אני משתגעת אפילו יותר. אני באמת מעדיפה למות מאשר לראות אותם. אחרי רבע שעה בערך הוא סופסוף מתקשר. הוא אומר שעוד דקה הוא ליד הבית. אני מנסה לאזור את כל האומץ שבי, כל הכוח שקיים. אני יוצאת מהבית בצעדים איטיים ומגיעה לכניסה. אחרי כמה שניות מגיעה מכונית ענקית ומכוערת. בוקעים מתוכה טראנסים עם בס כבד. אני רואה אותם ומחייכת חיוך מזויף לגמרי, הרי אני סופר נחמדה ונרגשת לראות אותם. אחרי כמה שניות של שיחת חולין מזויפת, אין לי מה לומר יותר ואני פשוט חותכת את השיחה ב״טוב, לילה טוב״ והולכת. אין לי דרך יותר יפה לצאת מזה, נלחצתי נורא. אני ברחתי הביתה והם הלכו. ניסיתי להסדיר את הנשימה שלי אבל ללא הצלחה.
ממש נלחצתי מזה. אני לא רוצה לראות אותם יותר אי פעם. אני לא רוצה להיות פה יותר. המקום הזה עושה לי רע.
הם לא מפסיקים לשגע אותי עם כל הקטע של הרשיון והם פשוט לא קולטים שזה לא תלוי בי. גאד, הם פשוט לא קולטים. הם לא מבינים שאם הייתי יכולה הייתי עושה דברים בצורה כל כך שונה.
קמתי ב12 וחצי בבוקר (צהרים?) אחרי שקתרין עשתה לי השקמה טלפונית וזה היה נורא נחמד. דרך טובה להתחיל את הבוקר. יצאתי החוצה וישר התחילו לזרוק עליי מטלות. אוקיי, סבבה. עשיתי אותן, לא בחיוך, אבל עשיתי. אני חושבת שמיותר לציין שאני לא מדברת עם אבא שלי וגם אם כן זה לא בצורה הכי נחמדה שיש.
הזמן עבר ונערמו להן עוד ועוד מטלות עד שהגעתי למטלה המועדפת עליי, אפיית עוגה! בתזמון מושלם קתרין מתקשרת אליי כשכולם נחים, אף אחד לא נמצא באיזור אז אני שמה אותה על רמקול ואנחנו חופרות אחת לשניה במשך שעה כשהיא מחכה למישהו ואני אופה. היא באמת עשתה לי את היום. מאז אני במצב רוח ממש מעודד, הפעלתי רדיו שלא אכזב (רק קצת, אני באמת שונאת את השירים בצרפתית) והעברתי את מטלותיי בריקודים וצחוק.
עוד מעט יגיעו הדודים (יאי..) ואני באה בגישה קצת לוחמנית ובעיקר טובה! אעזור לאמא לתקתק הכל מהר כדי הם ילכו מהר ואני אוכל לברוח לחדר מהר.
יצא לי לחשוב היום מה היה קורה אם היית מתה. חשבתי על זה, דיימנתי את הסיטואציה בראש והתחלתי לבכות. לא יכולתי לתאר לעצמי מצב כזה. אני יודעת שזה דבר נורא ואיום, אפילו רק לחשוב על זה.
ראיתי את עצמי מתמוטטת לגמרי. מפורקת.
סליחה, ילדה. אני יודעת שהדברים לא נראים הכי זוהרים ומדהימים ואני כל כך מצטערת שאני לא יכולה לעזור לך. את חשובה לי בצורה שאני לא יודעת איך לתאר. את הילדה הכי חזקה והכי מדהימה בעולם. אני איתך תמיד, גם כשאני לא לידך. אני רוצה שתדעי שאני תמיד, תמיד, תמיד, תמיד אוהבת אותך. מאוד.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
