Feel the Energy

אני במצב נוזלי, מסתגלת. לא פה ולא שם, איפשהו באמצע, מנסה לקבל צורה מתאימה. אני חיה בפנטזיות, מה היה קורה אם. אולי בעצם יותר נכון לקרוא לזה חרטות. זה הסוג הנוראי ביותר. אין לי באמת "אני" מוגדר וברור, יש גבולות שכוללים בתוכם ספקטרום רחב של תכונות וסטירות חסרות היגיון. 

הראש שלי מוצף בציפיות נמוכות וחלומות גדולים ותלותיים. זה מתכון לאסון, מתכון לכאב, כעס ושנאה, בעיקר עצמית. 

בימים האחרונים אני לא באמת פה, אני שרועה על מרחב מאוזן מידי. הטלטלות שקטות וכואבות אבל לא גורמות לאף שינוי. אני רוצה להרגיש משהו, אם זה כאב או שמחה, אני באמת לא יודעת. אני רק רוצה להרגיש משהו. 

הביחד הפיזי שיש לי בקומונה מצליח להרים אותי לפעמים מהלבד הנפשי שאני תקועה בו. 

עכשיו השינוי הפיזי היה קשה מידי. הלבד הנפשי והפיזי איחדו כוחות ופתחו נגדי מלחמה. אני קצת קורסת פה. 

אני צריכה הפגנת חיבה כלשהי. 

לא חזרתי הביתה בכיפור ואמא נפגעה נורא, היא רצתה שנהיה יחד. אני לא רציתי. היה לי טוב בקומונה. זה לא שינה את זה שהיא נפגעה. אני דואגת מה יהיה כשאני אחזור. 

אני אטבע בתוך כל הלבד הזה. אני עדיין טובעת, למרות שאני לא לבד. אני טובעת בראש שלי.

קשה לי לראות אותה עצובה ולדעת שאין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לעזור. זאת כנראה המחשבה שתהרוג אותי. 

אני צריכה לגור בתל אביב לתקופה. רק לתקופה. בעיקר כדי להרגיש איך זה לחיות במקום שהוא לא חור.

אני צריכה לזכור שאם אני רוצה ללכת למסיבה, ללכת למסיבות של להטבים, זה כל כך הרבה יותר כיף מכל מסיבה אחרת.

אולי תשנאו אותי אחרי האמירה הזו אבל "דניס דניס" זה פשוט שיר נהדר. מירי פסקל אהובת ליבי.

אני צריכה לשתות יותר. זה כיף. 

התחושה שלה סורקת אותי, בוחנת כל פגם ופגם בי, הרגשתי חסרת כוחות. הרגשתי כמו גוש פסולת. על כל שאלה שלה עניתי בסתמיות, הייתי כל כך קפואה שלא הצלחתי לומר שאני רוצה לסיים את השיחה. 

אני שונאת שיחות כפויות, אני שונאת אנשים שכופים עלי שיחות. רציתי לברוח. 

אני צריכה להתרפק ולבכות קצת למישהו, אבל כלום לא יוצא ואין למי.

אני כועסת על שטויות ואז מוציאה את זה על אנשים שזה לא מגיע להם. יש בי כל כך הרבה כעס עכשיו ואין לי איך להוציא אותו כי פשוט אין!

קצת בא לי למות עכשיו. אבל רק קצת. 

סתם, הרבה.

אני כבר לא יודעת אם טוב לי עד כדי כך. הם בהחלט הצליחו לעצבן אותי בימים האחרונים. כאן הגיע סופו של ההאני מון שלנו, או יותר נכון החלק שלי בתוכו. 

אני בבית ואני שונאת כל רגע, רק הגעתי וכבר חזרתי לאותם ההרגלים. 

די, מספיק לחיים האלו.

"היה לי קראש דיי רציני עליה" אמרתי בחצי צחוק חצי רצינות.

הוא צחק ואמר, "מה, אבל היא משוגעת".

לא עניתי אבל אמרתי לעצמי, כן, זה בדיוק מה שאני אוהבת בה.

אני לא יודעת איך או למה אבל היא תמיד נעלמת מהראש שלי לכמה זמן ואז מגיע מישהו ומזכיר לי אותה. זה בחיים לא יגמר.

אני מתגעגעת. 

אני חושבת שאני מסוגלת לחיות ככה חיים שלמים. 

אני לא אומרת שהכל מושלם ומדהים, יש לא מעט חסרונות, אבל אני לא אוהבת מושלם. אי השלמות יוצר את כל הקסם. 

ואו, באמת. מדהים. 

חוץ מעליות וירידות קצת תלולות במצברוח הכל בסדר. וגם אם משהו קורה, יש מישהו שתופס אותי למטה והכל הופך להרבה יותר בסדר. 

בקרוב הימים יתמלאו בפעילויות ויהפכו עמוסים יותר ויותר. אני קצת מפחדת אבל כל כך מחכה להתחיל. 

יהיה מדהים.