שדה בור

אני המנצחת של כל ההשוואות לממוצע.

זה אמור להיות משפט חיובי, אבל משום מה הוא נאמר לי בראש בטון של "רק על עצמי לספר ידעתי". הוא עולה מתוך תחושת הזרות הבסיסית שלי ומזין אותה, ואני לא לגמרי בטוחה מה נובע ממה. מתארת לעצמי שבשלב כלשהוא מצאתי בחוסר השייכות הסבר לתחושת הנחיתות, וחיפשתי להפוך את הפער.

בלי לשים לב חלחלתי לתוך תדמית "המושלמת". התחלתי להשקיע, והאינטליגנציה והרגישות וההתמדה עזרו לי להפוך לזאת שהכל תמיד מצליח לה. פתאום אני הכי חכמה והכי חברותית והכי מוכשרת, ועוד בהפרש כ"כ גדול מכולם וכ"כ בקלות. ורק לאחרונה, בשקט בשקט, אחרי שעם השגרה שקעו באבדון גם סערות הנפש, נרגעתי. התחלתי להרשות לעצמי קצת לחזור לתלם, לרדת וכאחת לעלות לעבר הממוצע שמעולם לא באמת הייתי חלק ממנו. והשער לעולם המיינסטרים היה קשת בענן, והיו שם מרבדים של דשא, ופתאום אני לא נחותה ופתאום אני סתם עוד אחת מכולם, ופתאום זה כמו שדמיינתי כילדה – לא מפחיד אלא הקלה מדהימה.

אבל כל פעם מתחוור לי קצת יותר שאי אפשר להיות בו זמנית גם 'מושלמת' וגם 'נורמאלית'. ה'שלמות' קידמה אותי הרבה, ואולי עכשיו הגיע הזמן להיפרד ממנה ולהמשיך הלאה לעולם האמיתי. ויש סיכוי שאני כמעט בשלה...

התמונה מכאן