שדה בור

ותמיד יש מוזיקה ברקע.

ובשנים שלמות של ישיבה על הרצפה של הרכבת,

רגעים של אחרים משתקפים בחלונות.

הם יכולים היו להיות סצנות מסרט -

פאבים חשוכים ומרפסות ריקות,

ואני נוכחת.

אבא אמר: כאוטי.

אמא אמרה: פסיכוטי.

ואף אחד לא באמת ניגש אליי נכון

זו אשמתי, ואני לא יודעת כבר

אם זו אני בוחרת,

כי כייף לי לשקר, או לפחות לתהות

מתחת לשכבות הפוך בקייץ.

ושיחות נימוסין וחיוכי ענק -

הם מה שנשאר מהרגעים שלי

כשאין לי כבר מעבר.

אין סיכוי לאהבה שאין בה התמסרות

ואין סיכוי לחברות שלנו.

אבל כל זה בעצם: התקדמות עצומה.