ערן סורוקה
שוב תודה על השלשה ההיא. טימי מול ריי, אתמול (GettyImages/אימג'בנק)
1. שובע
סדרת הגמר של 2014 הפכה את השלשה של ריי אלן במשחק 6 – מהלך מונומנטלי
לכשעצמו – לעוד יותר גדולה והיסטורית. אוי, יגידו אוהדי סן אנטוניו בקהל (תחגגו,
מה 'כפת לכם ממני), למה אתה דורך שוב על היבלת. להיפך, אסביר להם, זו כבר לא יבלת.
זו רק ההוכחה הטובה ביותר שאפשר להתגבר על כך דבר. השלשה ההיא של ריי-ריי לקחה
מהכדורסל המודרני את המתנה הגדולה ביותר שיכל לקבל באותה נקודת זמן – סן אנטוניו
ספרס של 2013 – ובמקביל היא טמנה את הזרעים למתנה גדולה עוד יותר: סן אנטוניו של
2014.
את השינוי התחלנו לראות בשניות שאחרי ההפנמה. בארוחת הערב במסעדה
האיטלקית אליה לקח גרג פופוביץ' את השחקנים, בהופעה ההירואית שלהם במשחק 7
כשהמומנטום והביתיות וההיסטוריה וההמסטרינג של פארקר נגדם. שם, באותם רגעים, החל
קוואי לאונרד להראות שהוא מוכן לקחת את השרביט מטימי. שם, ברגעים האלה, הספרס
הבינו שגם הטראומה הספורטיבית הגדולה יכולה רק לעזור להם לצמוח. שם ישבו על הספסל
בוריס דיאו ופאטי מילס, וחשבו לעצמם איך בפעם הבאה יהפכו לפקטור.
הספרס יודעים להחביא את עצמם בדרך כלל מתחת לרדאר. הפעם זה לא הצליח
להם. גרג פופוביץ' לא ניסה לעצבן את הליגה, לא ניסה להפסיד בכוונה כדי לעצור לעצמו
רצפים, והעיקרון המנחה של "לתת לביג 3 לנוח" התווסף לעיקרון של הרכבת
שיטת משחק שממקסמת את היתרונות של הרגליים הצעירות בסגל, ומאפשרת לספרס לנצח
משחקים רבים בהפרש גבוה. עובדה, זה הצליח: מאז שמצאה את עצמה נגד דאלאס (אגב, מי
היה מאמין שזה יהיה הפייט הכי רציני שהם יקבלו כל הפלייאוף, והקבוצה היחידה
שהובילה עליהם בסדרה?), ניצחה סן אנטוניו בעשרה מתוך 11 משחקי הבית שלה, כשההפרש
הממוצע בהם עומד על 19.8 נקודות. הפרש הנקודות של הספרס לאורך הפלייאוף כולו, פלוס
214, הוא שיא ליגה חדש לכשעצמו.
סיימנו לאכול, תודה. מאנו, טימי, פארקר, קוואי וידיד (GettyImages/אימג'בנק)
אחת הקלישאות על טים דאנקן אומרת שכשילד בן 20 מגיע לסן אנטוניו ורואה
את טימי ראשון באולם באימון קליעות, הוא מבין מה הסטנדרט שם. לאורך כל הקריירה,
טימי היה סמל לקור רוח, למקצוענות אולטימטיבית. אבל מאז משחק 6 ראינו משהו אחר. ראינו
את הרובוט מתקלקל ואת טימי מתחיל להביע רגשות, מחצין תחושות כמו שמעולם לא ראינו. כמעט
נשבר אחרי ההפסד, ונשבע לעצמו לחזור לשם שוב. אחרי גמר המערב העונה, במבט כמעט
אוטומטי, הוא ירה למיקרופונים הבטחה לזכות באליפות – עוד לפני שיבש הדיו על העונה
של אוקלהומה סיטי. ככל שהגמר הזה התקדם, ככל שנותצו מחסומים פסיכולוגיים, טימי הלך
והרשה לעצמו להשתחרר עוד יותר. במשחק 5 הוא כבר העיף מגבות באוויר משל היה נער בן
23 בדרך למסיבה במועדון יוקרתי בסאות' ביץ'.
"זה עזר", הוא הודה. "מה שקרה בעונה שעברה עזר
למוטיבציה שלנו ולפוקוס שלנו לפרק זמן ממושך. זה היה יכול לפגוע בנו בדרכים שונות
ולגרום לנו להגיב בדרכים שונות. אבל הגבנו באופן הראוי ביותר. קיבלנו מנהיגות
נהדרת מהטופ עם פופ, שחזר מתודלק לגמרי ומוכן לצאת לדרך, לדחוף אותנו רחוק וחזק.
ולצאת עם אליפות זה מדהים".
זה מדהים בזכות השיעור שדאנקן והחברים שלו נתנו לכל אוהד ספורט: יותר
מכל משפט של ספורטאי אגדי על ליפול ולקום, סן אנטוניו היתה ההמחשה החיה להגדרה של
רעב, ולהגדרה של ניצול נכון של רעב, תיעול שלו לאפיקים הרלוונטיים, הבנה איך לצאת
ממנו מחוזק ולא לתת לו לפרק אותך. הם לא ניצחו את מיאמי בגמר 2014: הם טרפו אותה,
לעסו אותה, לא הרפו ממנה עד שלא נשאר ממנה דבר פרט לפירורים. לחצו על הדוושה עד
הרגע האחרון, שלא יבוא שוב לברון בלי סרט זיעה או ריי אלן מהפינה. הוציאו את
האוויר מהמפרשים של ההיט, ושל הקהל המפונק שלה. וכולנו קיבלנו ארוחת גורמה.
מאיפה תגיע עזרה? לברון, אתמול בבוקר (GettyImages/אימג'בנק)
2. בדד
בסוף גמר 2007, בקליפ שהוקרן מלאנת'לפים פעמים בשתי סדרות הגמר
האחרונות, ניגש ה-MVP של הגמר טים דאנקן ללברון
ג'יימס, עוד לא בן 23, ואומר לו "בקרוב הליגה הזו תהיה שלך. תודה שנתת לי
לנצח". בסוף גמר 2014, הייתם מצפים שלברון ג'יימס ייגש ל-MVP קוואי לאונרד, עוד לא בן 23, ויאמר לו את
אותם הדברים. אבל בעוד דאנקן די צפה את העתיד, ללברון עדיין אין כוונה לוותר על ההווה.
הוא אולי האחרון שאפשר להאשים בקריסה של מיאמי. למעשה, לברון היה
השחקן היחיד פרט לנוריס קול שהיה מסוגל, פיזית, לרוץ עם השחקנים של הספרס. אם כבר
הזכרנו את הסדרה ההיא בה עוד שיחק בקליבלנד, הנה נתון מעניין: קליבלנד של אותה
תקופה זכורה תודעתית כ-One Man Show, רק שלברון עדיין קלע בה
27.3 אחוז מהנקודות של הקבוצה שלו בסדרת הגמר, אחוז נמוך רק קצת יותר מה-28.21
שהיו לו כל פלייאוף 2007. בסדרת הגמר של 2014, עם הביג-ת'רי וריי אלן וכו', הוא
כבר קלע 30.8 אחוז (!) מהנקודות של הקבוצה שלו, וברגעים רבים נראה מעשית כשחקן
היחיד שמסוגל לעשות סל. לא בטוח שמייקל ג'ורדן בשיאו היה מצליח לסחוט מהסגל הזה
יותר משני ניצחונות מול הספרס הנוכחיים.
לראשונה בקריירה שלו, לברון לקח בגמר 2014 צעד אחורה. נכון שעם
קליבלנד הוא הגיע לגמר כבר בגיל 22.5, אבל המזרח באותה עונה היה מלא ביריבות
מצ'וקמקות. מיאמי היתה בהנגאובר, שיקאגו לא בשלה מספיק, את דטרויט אימן פליפ
סונדרס. מרגע שקמו במזרח שתי קבוצות חזקות ואמיתיות – בוסטון של דוק ואורלנדו של
סטן – לברון נתקל פתאום במכשול בלתי עביר.
במיאמי, ההווה של הסגל הנוכחי נגמר. שיין באטייה פורש, ריי אלן עשוי
להצטרף אליו, כריס אנדרסן רוצה לבדוק את השוק ויממש אופציית יציאה מהחוזה, יודוניס
האסלם כבר מזמן לא נראה כמו כדורסלן NBA, מריו צ'למרס עסוק על פי
חבריו ב"עניינים שמחוץ למגרש". מייקל ביזלי וגרג אודן יכולים להמשיך
לפרויקט שיקום נוסף, כי במיאמי הם נכשלו. רשארד לואיס וג'יימס ג'ונס נתנו רגעים
יפים, אבל גם הם מעבר לשיאם. השילדה הזו נבנתה מראש לארבע עונות, השחקנים היחידים
שחתומים לעונה הבאה בלי "אולי" ובלי "אבל" הם נוריס קול
וג'סטין המילטון. פג תוקפם. יש בזה רע, וגם הרבה פוטנציאל לעתיד מזהיר.
סטיבנסון מול אריזה. 1+1=עזרה ללברון? (רויטרס)
3. ביחד
למרות ההפסד החד-צדדי ביותר בהיסטוריה של סדרות הגמר, במיאמי עדיין יש
מספיק גורמי משיכה. מזג אוויר חמים, חיי לילה שוקקים, מאמן מעניין, נשיא מנוסה. ואם
לברון יישאר שם, אז גם לברון. כאדם עם חוש עסקי מפותח ולא מעט קשרים, לברון יכול –
כפי שהיה במידה מסוימת ב-2010 – לבנות את הקבוצה הבאה שלו מעמדת השחקן-ג'נרל מנג'ר
יחד עם ריילי.
למעשה, גם אם לברון והאסלם מחליטים להישאר, הרי שלמיאמי יהיו רק 27
מיליון דולר מובטחים תחת תקרת השכר בעונה הבאה. זה מספיק כדי לתת לכריס בוש, שהיה
לא פחות חשוב מווייד לאורך הפלייאוף הזה, לקחת עכשיו 20 מיליון דולר לשנתיים ולשכנע
את ווייד שהדרך היחידה להאריך לו את הקריירה תהיה להעלות אותו מהספסל על תקן מאנו
ג'ינובילי, עם 23-25 דקות לערב וחוזה של 15 מיליון לשנתיים. אנחנו עומדים במקרה
כזה על 45 מיליון דולר של התחייבויות ומשהו כמו 20 מיליון דולר פנויים בהתחשב
בתחזיות תקרת השכר של 2014, שאמורה לעמוד על 63.2 מיליון דולר, כשמס המותרות מתחיל
ב-77 מיליון.
אחר כך, אם הוא אכן נשאר ולא הולך לאופציות מעניינות כמו שיקאגו
וקליבלנד, באטמן צריך להתחיל לחפש לעצמו רובין צעיר, וחלקי חילוף. נניח, רכז מהיר
עם יכולת קליעה כמו אייזיה תומאס ודי.ג'יי אוגוסטין (שלא לדבר על קייל לורי), ותחליף-באטייה
בדמותו של טרבור אריזה/לואל דנג, סווינגמן שומר שיכול לפתוח הגנות בקליעה מבחוץ. ועדיין
האופציה המפחידה ביותר מבחינת שאר הליגה, לדעתי, היא לא חבירה לכרמלו אנתוני –
כאילו חסרים במיאמי שחקנים שצריכים את הכדור – אלא אם לברון ישכנע את לאנס
סטיבנסון להצטרף. ג'יימס וריילי יכולים ליישר לסטיבנסון את הראש, ולנתב את המפלצת
שבו לכוח שיביא לג'יימס עוד שני תארים.
בקיצור: תארו לכם חמישייה פותחת של אוגוסטין, סטיבנסון, אריזה, לברון
ובוש, עם ספסל של קול, ווייד, וכמה שחקני פנים שיבואו בפינאטס ויעזרו בריבאונד, בהגנה או בפתיחת
הגנות כמו ג'ייסון סמית', גוסטבו איון, אל-פארוק אמינו ושאר מציאות.
כיף לצחוק
עכשיו על לברון, להזכיר שעכשיו הוא נפל למאזן של 16:11 במשחקים של סדרות גמר, ולעשות
עליו מימים מצחיקים. כדאי לזכור שאם יבנה את עתידו נכון – וגם בלי תוכנית טלוויזיה
יש לו עדיין יכולת לכופף כמעט כל הנהלה בליגה לדרישותיו – הוא עוד עשוי לחזור
לאותו מעמד בעונה הבאה. והפעם, שאלוהים יעזור לכולנו, תהיה לו קבוצה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
