1. לא נעים להודות בזה, אבל כמכורים לריגושים
שה-NBA מספקת לנו, לפעמים אין
ברירה: בינתיים קצת משעמם. אנחנו כמעט שבוע בתוך הפלייאוף ול-7 קבוצות עדיין
אין ניצחון – כך שיש מצב ששיא הסוויפים לסיבוב ראשון עוד יישבר. השיא הנוכחי, 3, אירע
פעמיים – לאחרונה ב-2007 (אגב, שיקאגו וקליבלנד של לברון היו שתיים מהמטאטאות). יש
אף שיגידו שהפיטורים של סקוט ברוקס מאוקלהומה סיטי – צעד שהתבקש די מזמן, ולבסוף
בוצע דווקא לאחר עונתו המרשימה ביותר מזה שנים – היו הדבר הכי מעניין שקרה בליגה
השבוע.
כרגע ספק אם לבוסטון יש כלים לנצח את הקאבס, והגב של קייל לורי לא מחזיק
מעמד מול ג'ון וול, בעוד מילווקי, ברוקלין וניו אורלינס הגיעו קרוב-קרוב כמעט בכל
משחק. במערב שתי קבוצות נראות כבר מפורקות, פיזית אבל גם מנטלית, כך שיכול להיות
שנגיע לארבעה סוויפים. וכל זאת דווקא לאחר שבעונה שעברה חזינו בסיבוב הראשון הטוב
ביותר אי פעם, עם 50 משחקים (באף שנה אחרת לא היו יותר מ-45). עם זאת, קשה להאמין
שזוועות 2004, אז הוכרעה רק סדרה אחת ביותר מחמישה משחקים, יחזרו אלינו. ובארבע
ההארכות שראינו עד עכשיו ננוחם.
כדי לשבור שיעמום, הצבעים במלבנים הם של הקבוצה שעשתה את הסוויפ, ובקו המתאר, של זו שחטפה אותו
2. חלק מהשיעמום היחסי נובע מהציפיות שהיו לנו משתי סדרות סיבוב ראשון
במערב: הדרבי הטקסני הלוהט והקרב בין פורטלנד לממפיס. אם לא יקרה נס,
המאבריקס עוד עלולים למצוא את עצמם מטואטאים בפעם השנייה בארבע שנים על ידי ג'יימס
הארדן בסיבוב הראשון. רג'ון רונדו סובל מדלקת קשה בשריר הקונטרולפריקיוס ונראה
שכאשר ריק קרלייל אמר שהוא לא רואה אותו יותר לובש את מדי המאבריקס, מאמן דאלאס
כמעט פלט אנחת רווחה. הניסוי הנפיץ כשל, ונגמר במעבדה חרוכה. מארק קיובן תמיד היה
ותמיד יישאר טיפוס של ריזיקות. לפעמים זה נגמר באליפות, הפעם זה ייגמר בהדחה
מאכזבת.
אם צ'נדלר פרסונס עוד היה באיזור, לפחות היה סיכוי לראות את מונטיי
אליס מוביל שוב את המאבריקס בהרכב שמזכיר במשהו את זה שהתחיל את העונה. אבל בלי
הפורוורד שהגיע בקיץ הקודם מהרוקטס (והחמיר את הפציעה בברכו במשחק 1, רק בשביל
הסיכוי לנצח את האקסית), סביר להניח שהמאבס לא יערימו יותר מדי קשיים.
שעון החול המוצמד לדירק נוביצקי הולך ואוזל, ובקיץ הקרוב קרלייל יצטרך
למצוא לעצמו חוזה משופר. לא, לא מפני שהוא יפוטר חלילה – הוא יצטרך למצוא חוזה
קלדרון משופר. גארד עם קליעה מבחוץ שלא צריך את הכדור ביד כדי להצטיין. משהו מהסוג
שהשלים היטב את מונטיי אליס, בקבוצה שעשתה הכי הרבה בעיות לספרס בדרך לאליפות
2014.
רונדו מתאמץ מול טרנס ג'ונס. לתמונה אין קשר לכתבה (רויטרס)
ורונדו? הלייקרס והניקס מפנטזות עליו, ובמציאות בה תקרת השכר תעוף לשיאים
בלתי אפשריים בשנתיים-שלוש הבאות, אחת מהן תתן לו חוזה גדול. אבל מה שקרה בין
רונדו לאליס ולקרלייל צריך להדליק נורה אדומה אצל כל הנהלה שעיניה בראשה: אם כך
משחק רכז בעונת הפלייאוף הראשונה שלו מזה שנים, כשהחבורה סביבו משחקת עם חלון
הזדמנויות מוגבל, אצל מאמן מוערך וכשהוא הופך לשחקן חופשי בקיץ, אולי רונדו הוא לא כזה מציאה
גדולה.
בכל מה שנוגע לשאלת הגארד עם הכדור בקו האחורי, העילוי האניגמטי צריך קבוצה משלו.
האם הוא וקובי בראיינט יכולים להתקיים יחד על אותו מגרש? שאלה גדולה, ואם הם לא
ליבנו את הסוגייה בארוחת הבוקר ההיא שאכלו יחד, (גם) העונה הבאה של הלייקרס עלולה להיות
מאוד לא נעימה.
מארק ולמרקוס. יום בסל, יום אס"ק (רויטרס)
3. נגמר חוזה, לך ברח. בין ממפיס לפורטלנד הסיפור אחר. הבלייזרס
ויתרו על חלק משמעותי מהספסל שלהם בטרייד שהביא את ארון אפללו, ואחר כך באג הפציעות
החל להכות בהם במלוא עוזו, מתיוס ודורל רייט ואפללו וקיימן. מול המטחנה של ממפיס צריך
יותר כדי לנצח, והתצוגות ההתקפיות העגומות במשחקים 2-1 היו כמעט צפויות מראש. אבל
הדיווחים מחדר ההלבשה של הבלייזרס מעידים על אס"ק, וזה החלק המדאיג יותר
מבחינתם.
רוב קבוצות הליגה המחפשות חיזוק בעמדות הפנים לקיץ הקרוב, ממקדות את
האסטרטגיה בשני ביג-מן שנאבקים בסדרה הזו מתחת לסל, לפני יציאה לשוק החופשי – מארק
גאסול ולמרקוס אולדריג'. גאסול הוא חלק ממכונה משומנת שמתכתבת היטב עם החוזקות
שלו, ונראה שעדיף לו להישאר גריזלי, בקבוצה שמתמודדת על האליפות. אולדריג' נראה
כמו היחיד שנלחם כרגע בחבורה הצעירה של הבלייזרס, בעוד דמיאן לילארד מתברר כמלך
עירום, בלי הסיוע של מתיוס שהוריד ממנו עומס בהתקפה וחיפה על הפשלות שלו בהגנה. על
פי השמועות שיוצאות מפורטלנד, החברים חוששים שלמרקוס יעשה "ויברח". וזה לא שאין לו לאן.
שני השחקנים החשובים ביותר של הספרס כיום משקיפים על בלייק גריפין, השבוע (רויטרס)
4. הניצחון של סן אנטוניו באל.איי, אולי במשחק הכי טוב של הפלייאוף עד
עכשיו, היה מפתיע בערך כמו העובדה שהושג עם תרומה מינימלית של טוני פארקר ומאנו
ג'ינובילי. זה נהדר בשביל ההירואיות והדרמה, אבל הספרס כבר לא זקוקים בהכרח
לשניים האלה כדי לנצח. לפופ יש מספיק אופציות בקו האחורי, עם דני גרין ומילס
וג'וזף ובלינלי, כדי לחפות על יום רע של אחד מהם או שניהם; השניים שבלעדיהם הספרס
באמת לא יכולים לנצח, שלא לומר לקחת אליפות, הם אחד בשם טימי ואחד בשם קוואי.
טימי יחגוג מחר יומולדת 39, לאחר ערב סמלי עבורו: הוא הגיע ל-5,000
נקודות פלייאוף בקריירה, בדיוק ביום בו רשם את משחקו ה-100 בפלייאוף עם 20 נקודות
ו-10 ריבאונדים, השחקן הרביעי בכל הזמנים שהגיע לציון הדרך הזה. קוואי נבחר לשחקן
ההגנה של העונה, והוכיח שוב שלכולנו יש זיכרון קצר – ההגנה הקבוצתית של הספרס היתה
פחות טובה מזו של הווריורס, וקוואי לא מצא את עצמו ו/או היה פצוע במשך חצי עונה.
למעשה, הוא זכה בפרס על היכולת שלו מאז האולסטאר, ואולי פשוט על עצם קיומו, עם זרועות
התמנון ומנטליות ה"משועמם למוות" המזרה אימים. מה שמטריד מבחינת יתר
מתחריו, זה שהוא בן 23 ואפילו לא היה אולסטאר. אם בגיל כזה מספיקים לך 8 שבועות של
מאמץ כדי לקחת את התואר, כנראה שאפשר להעניק לו אותו לצמיתות כבר עכשיו וללכת
הבית.
קוואי אמנם הופך לשחקן חופשי בקיץ, אבל לאף אחד אין אשליות: הספרס
ישאירו אותו, וכנראה שגם יביאו יורש לטימי – עם עדיפות לשחקן של מנטליות קבוצתית,
עבודה קשה וקליעה מצוינת מחצי מרחק. וכאן אנחנו מתחברים לפיסקה הקודמת: שאר המערב
לא יהנה במיוחד מהמחשבה הזו, אבל קוואי ולמרקוס יכולים לשלוט בליגה עד סוף העשור.
לפחות. ואחרי שראינו מה פאטי מילס יכול לעשות במשחק 2, כמו גם בגמר 2014, אולי
אפילו לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא את הצלע השלישית לביג-ת'רי הבא של האלאמו.
פרס על מפעל חיים בגיל 23? לא נכחיש
5. ואם בשחקן ההגנה של העונה עסקינן, הנה היסטוריה קטנה
שאולי גם היא תוצר של עידן הסטטיסטיקות המתקדמות: בפעם השלישית בלבד בתולדות
התואר, והראשונה מאז 1995/96 (גארי פייטון, סקוטי פיפן), לא דורג סנטר בין שני הראשונים בהצבעה. דיאנדרה
ג'ורדן סיים שלישי ורודי גובר חמישי, כשאנתוני דייויס, שטוב לו יותר כ-4 למרות
שהוא אולי חיית הצבע המרשימה בליגה, נמצא בסנדוויץ' שביניהם.
לסנטרים היה עד היום קל הרבה יותר להביא קבלות. כמכשול האחרון בדרך
לטבעת, רובם נהנים מאפשרות לצבור ריבאונדים וחסימות בנוחות יחסית – ודיאנדרה למשל היה
רחוק העונה 4 ריבאונדים מלהפוך לשחקן השישי בכל הזמנים, אחרי קארים, מוזס, הייס,
וואלאס ומקאדו, עם 15 כדורים חוזרים ו-2 חסימות בממוצע לערב בעונה. אבל המצביעים
בחרו על פניו בשחקנים שהוורסטיליות היא הלחם והחמאה שלהם: גם דריימונד וגם קוואי
יכולים לשמור כמעט על כל שחקן, וההשפעה שלהם על ההגנה חורגת מגבולות הטבעת ומתבטאת
בהרחקת פורוורדים מהצבע, מרדף אחרי קלעים דרך חסימות, והתנפלות על רכזים באחד על
אחד.
בסטטיסטיקות המתקדמות, כמו "דיפנסיב רייטינג" או
"דיפנסיב Win Shares", רואים יותר את
התרומה של החבר'ה האלה – ועכשיו גם בהצבעה על התארים האישיים של העונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
