ההוא בשולחן ממול קנה לי צ׳ייסר, והזה שעל הבר הזמין לי עוד שניים..
ממולם ישבו 7 בנים בשולחן אחד והם פינקו אותי בבקבוק פרפקט זול והריח המר של הוודקה קנה אותי ישר.
ויום אחרי זה כשקמתי בבוקר הרגשתי כאילו הראש שלי מנסה לעכל את עצמו. האנשים הקטנים שחיים לי במוח לא הפסיקו לדפוק על הדפנות שלו כאילו ציפו שייפתח. והקיבה שלי מנסה להיאבק בהם ולדחוף אותם החוצה מהראש שלי, אבל הם נותנים פייט הבני זונות, דופקים ודופקים עד שנדמה כאילו נפתחים לי סדקים קטנים בראש.
והם דורכים בפנים על כל מיני כפתורים, לא כל כך מסודר שם בראש שלי מאז שהלכת, כל הכפתורים מבולגנים בכל מקום והם דרכו דווקא על זה שמפעיל את הדמעות. אז כן בכיתי, בכיתי ולא רציתי אפילו, הכל בגלל הכפתורים המטומטמים האלה.
אתמול בבוקר שמעתי פרסומת ברדיו שמציעה בניתוח אחד פשוט לרכז את כל הכפתורים במוח בכפתור אחד גדול- ״בואו לגמור עם הבלאגן״ הם אמרו.
ביום ראשון שבוע לאחר מכן, כבר קבעתי לעצמי תור לניתוח ועכשיו, כשהאנשים הקטנים מתרוצצים לי במוח ובטעות לוחצים על הכפתור, כל הרגשות מתפרצים ביחד.
בכי, צחוק, הלם ודיכאון..ככה לפחות אף אחד לא יצליח להבין שבכיתי בגללך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
