אני נכנס למעלית, לוחץ על הכפתור השביעי.
רעידות קלות, המעלית מתחילה לנוע כלפי מעלה, אני אוחז בידית שצמודה למראה ולוקח כמה נשימות עמוקות. המסך מראה ״קומה 2״, לוקח עוד כמה נשימות, מעביר יד על הראש שלי רק כדי לבדוק שהוא עדיין במקום. אם המעלית תיתקע, החמצן שיש פה לא יספיק גם לי וגם לשכנה מקומה 5, הזאת המתולתלת עם העיניים הגדולות שכרגע מסדרת את השיער שלה מול המראה. החמצן הזה לא יספיק לשנינו, אולי ל5 דקות.
כשהמעלית תיתקע אני אקפוץ על המעקה שצמוד למראה, אני אנסה להזיז את האריחים שעל התקרה ולזחול דרך שמה החוצה. אני מסתכל למעלה, התקרה של המעלית גבוהה מדי, נכנס לפניקה קלה, נרגע ונזכר בסיפור על האלה שנתקעו כמה ימים במעלית בניו יורק, הם מתו מרעב. קובע עם עצמי שאם המעלית תיתקע אני אצטרך לדאוג לעצמי, להפסיק להיות כזה מוסרי, הראשון שמשלם לועד הבית, זה שנותן לכולם לעקוף אותו בתור. אני אפסיק להיות פראייר, אם המעלית תיתקע אני אחנוק את השכנה מקומה 5 ואצטרך להתקיים מהבשר שלה. אני שומט את הידיים באיטיות מהמעקה, המסך מעליי מראה ״קומה 4״, הידיים קופצות לי בתנועה לא רצונית לכיוון הצוואר שלה, המעלית נפתחת בקומה חמישית, השכנה המתולתלת יוצאת לה בלב שלם, בלי לדעת בכלל שאם המעלית הייתה נתקעת היא כבר הייתה שוכבת מחוסרת הכרה על הרצפה.
בפעם הבאה אני חושב שאני אעלה במדרגות...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
