גשם יורד בחוץ
אני על הכביש המהיר, נוסעת אולי שעה לפחות, והיום?
היום החלטתי לא להפעיל את הוישרים.. אני רוצה לחיות על הקצה, אני רוצה להעריך את היכולות שלי.
הכביש והמכוניות דרך החלון שלי נראים כמו ציור מופשט של ונגוך. או שזה היה פיקאסו? בכל מקרה משהו עם משמעות עמוקה ואגרטל.
הטיפות נערמות על החלון וזה מרגיש כאילו יורד כל כך הרבה גשם שאני שוחה על הכביש. הרגל דבוקה על הגז, אני לא רואה בעיניים, והטיפות ממשיכות לטפטף והכל מטושטש ויפה..כל כך יפה..
אני מתמקדת בטיפה אחת על הקצה העליון השמאלי של החלון.
טיפה אחת שנתפסת לי בעין ומלווה אותי כבר מהמחלף הקודם. זאתי הכי מסוכנת, אני אומרת לעצמי, פתאום חריקה. בלימת חירום. רואה בקושי איזה דמות מעורפלת מוציאה את היד מהחלון וכאילו מערבלת את האוויר..
הוא בטח מקלל אני חושבת לעצמי. אבל עדיין, עדיין לא מפעילה את הוישרים..
כל הטיפות התחלפו על החלון. רק הזאתי, שם בפינה השמאלית למעלה מחליטה להישאר.. אני צורחת, אני רוצה שתלך משם.
כמה אגואיסטי מצידה להשתלט ככה על הפינה הזאת בזמן שכל טיפה אחרת מפנה מקום להבאה. אני נכנעת..מפעילה את הוישרים.
החלון מתנקה, ציור מופשט הופך תמונה שלמה. נקודות הופכות אנשים וטיפות הופכות למים..ורק ההיא בפינה השמאלית מסרבת להצטרף אליהן.
מצחיק איך טיפה אחת קטנה מראה מאבק כזה..ועוד בשביל מה..להישאר על החלון? ועוד החלון שלי?? למה זכיתי במחמאה שכזאת?!
אני מאבדת לרגע ריכוז, כמעט התנגשות. סטייה מהירה וחזרה למירוץ. אני שומעת לחש..אולי זה בראש שלי אבל המסר מובן. הטיפה מדברת אליי.
אומרת איזה משהו לא ברור..לא ברור כמו התמונה שאני חוזרת לראות מול העיניים שלי כי כיביתי שוב את הוישרים..הכל כל כך יפה ככה..כמו ציור..כמו ציור של ההוא עם הכבשים רק שזה לא כבשה וזה לא ההוא. זאת אני וזאת הטיפה..היא לוחשת משהו שוב..אפילו בוכה קצת.. לא כל כך ברור.
אני חושבת שהבנתי. אני חושבת שהיא אמרה, היום אני הולכת איתך. לאיזה כבוד זכיתי.. מתחילת הדרך ליווי צמוד מהטיפה בפינה השמאלית והיא רוצה להמשיך איתי כל היום, כנראה שאני יותר מיוחדת ממה שחשבתי..
הכל מטושטש..כמו שאני אוהבת, חוסר שקיפות, לא נודע. אני אוהבת את זה.
הציור על הכביש מאבד קצת מהצבע ופתאום כולו כחול..כולו כחול ובצד טיפה אחת קטנה בצד השמאלי העליון..היום היא אמרה שהיא הולכת איתי.
אבל השאלה לאן הולכים?
פתאום אין כביש יותר ופתאום אין דמויות מטושטשות. פתאום אין אחיזה, פתאום זה לא משנה כמה בלם או כמה גז.
זה לא משנה בכלל כמה טיפות, רק ההיא למעלה שאיתי ופתאום גם אין כביש מתחתיי ואני בכלל נופלת.
היום היא אמרה שהיא הולכת איתי ודווקא היום הלכנו לעזאזל..
קול פיצוץ ענק ואחריו סירנות ועכשיו מירוץ חדש. מי יגיע קודם, הסירנות אליי, או אני למעלה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
