כששאלתי אותו מה עושים היה לו מבט כזה בעיניים..
מבט שאומר חצי כלום וחצי הכל.
מבט שחודר אלף קילומטרים אבל בעצם נבלע באישון שלי ונעלם..
לפעמים אני חושבת שהוא לא אנושי.
כשהוא דוקר את עצמו הוא לא מרגיש, והוא כאילו אף פעם לא עייף..
אני כל הזמן עייפה ואני לא מתישה את עצמי במבטים עמוקים, אבל אצלו?
אצלו זה לא משנה..
יושבים על הגג בגובה איזה 20 קומות ובזמן שאני מתאמצת לא ליפול לאיחוד מרגש עם המדרכה, הוא כבר הספיק לבלבל אותי פעמיים,
להכעיס אותי עוד חמש ולהשאיר דבר אחד שלא אסלח לו עליו..
אבל יש בו משהו, יש בו משהו לא אנושי.
מין צלילות מבושמת כזו..מקוריות מושחטת.
הוא שורט לי את התודעה במשפט ודופק צחקוק מטומטם כאילו הכל רגיל,
כאילו הוא עוד אחד מהשורה, כאילו הוא אידיוט.
הוא לא אנושי..אנחנו קופצים מבניין, בערך 20 קומות וכשאני דופקת איחוד מרגש עם המדרכה, הוא קם וממשיך ללכת.
מדליק עוד סיגריה ונושם עוד מבט אחד שאומר כלום אבל בעצם אומר הכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
