השעון מתקתק ואחרי שכבר שברתי את הרדיו, הטלוויזיה והמערכת זה הדבר היחיד שעוד שומעים בבית הזה.
אני מסתכלת עליו, איך המחוגים זזים ולועגים לי על זה שאני נשארת במקום..
אני מנסה להסביר להם שזהו, שזה נגמר, שהתחלתי מחדש שהבראתי,
אבל הם מצקצקים לי בהתנשאות וממשיכים לזוז..
אני נועצת בהם מבט מאיים ומנסה לחשוב..
אומרים כל הזמן שרק הזמן מרפא אבל מרוב פעמים שכבר דפקתי את השעון בראש, המחוגים התחילו לפמפם בקצב של החרדות שלי.
כל המספרים נופלים ומתפזרים על הרצפה באי סדר מושלם ואחרי בהייה ארוכה בריקנות משתיקה כזאת אני מסדרת אותם בקפיצות, רק את האי זוגיים.
אני נזכרת בהוא שדפק לך את הראש בקיר של התחנת אוטובוס וקרע לך את החולצה.
זה בערך הדבר האחרון שאני זוכרת ממך, שאמרת שאיזה יומיים הסתובבת כמו זומבי ברחבי תל אביב ולא הבנתי מה קורה לך ועכשיו אני מוצאת את עצמי יושבת על רצפה קרה מוקפת במספרים ושברי זכוכית. כל פעימה שדופקת בי מפתיעה אותי מחדש, מפתיעה אותי שאני עדיין חיה ונושמת
ואני מחליטה שהגיע הזמן לעזור לעצמי..לעזור באמת.
בבוקר למחרת הלכתי לרופא הזקן הזה שכבר 20 שנה עובד בקופת חולים שלי, נכנסתי למשרד שלו וביקשתי מרשם לשעון חדש..הרי אומרים שהזמן מרפא, לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
