אתמול כשהייתי בדרך חזרה הביתה עברתי כרגיל דרך הגן שעשועים הישן שמול הבניין שלי ותוך כדי ההליכה שמתי לב שמונח ארגז קרוע כזה מתחת לאחת הנדנדות.
התקרבתי לארגז ובתוכו, מפוחד עם עיניים ענקיות שכב לו חתול קטן קצת פצוע, הסתכל עליי במבט כובש וכאילו קרא לי לקחת אותו הביתה.
אחרי כמה התלבטויות החלטתי שלא מתאים לי להכניס אליי ככה חתול הביתה, ועוד חתול שאני לא מכירה?
אני בכלל בנאדם של כלבים! לא מאמינה שאפשר לסמוך על חתולים אבל משהו במבט שלו..משהו בעיניים קנה אותי.
עוד באותו לילה חזרתי לגן השעשועים והבאתי את החתול הקטן אליי הביתה.
בימים הראשונים ראיתי שהוא עוד קצת מפחד ולא מכיר את המקום, נזהר בכל צעד, מתאמץ לקנות את האהבה שלי בליקוקים קטנים והתלטפויות ובסוף באמת התאהבתי.
החתול הקטן מילא לי איזה חור קטן בלב שלא ידעתי שהיה שם בכלל..
ואז אחרי כמה חודשים התחילו לצוץ הבעיות..כל פעם שהייתי עוברת מולו הייתי זוכה לשלל שריטות ונשיכות מוסוות במתיקות של משחק.
אבל מה שהפתיע אותי שבכל יום מחדש הוא ידע לשרוט ולהכאיב בדיוק במקום שבו הכאיב יום לפני זה, דואג להשאיר סימנים שכנראה כבר לא ייעלמו. ניסיתי להסביר לו שלא ככה זה עובד, ניסיתי במילים, ביללות, אפילו בנביחות! אבל כלום לא עזר. החתול היה בשלו. העיניים המתוקות והגדולות הפכו לשטניות ובלילות כבר לא הייתי ישנה מהפחד שינסה להרוג אותי..
החודשים הפכו לשנים, והשריטות הפכו לצלקות ומיום ליום כבר חשבתי שזה לא ייגמר.
החתול הפצוע שהכנסתי אליי הביתה לא ינוח ולא יירגע עד שלא יפצע גם אותי וכמה שיותר קשה.
לילה אחד, בלי שום התראה מוקדמת, בזמן ששכבתי ערה במיטה וחיטאתי את הפצעים שמעתי טריקה חזקה ועוד כמה יללות מכיוון הכניסה. קצת מפוחדת ניגשתי לאט לאט לכיוון הדלת מחכה שיקפוץ עליי מאיזושהי פינה וכשהגעתי אל הכניסה נדהמתי לגלות שהוא עזב, השאיר מאחוריו כמה רהיטים הפוכים ושאריות פרווה ונעלם כאילו מעולם לא היה גר בבית הזה.
ואני שגיליתי שהוא סוף סוף עזב נשמתי לרווחה וחזרתי לחדר לא לפני שעברתי לשטוף את הפנים בכיור בחדר האמבטיה. שטפתי את הפנים ושפשפתי טוב ממני את כל הלכלוך ופתאום גיליתי משהו שלא הצלחתי לראות כל הזמן שהוא היה פה, כל הזמן הזה שפחדתי לראות מה נהיה ממני.
הסתכלתי בהלם במראה וגיליתי שנהפכתי בעצמי לגור חתולים מסכן ופצוע. כזה עם עיניים גדולות ומתוקות ויללה אומללה של חוסר אונים. החתול השיג את שלו, פצע אותי בכל דרך אפשרית עד שהפך אותי לאחת בדיוק כמוהו והלך. ועכשיו לא נותרה לי ברירה אלא לחכות בארגז הקרוע מתחת לנדנדה עד שיגיע הפראייר שיהיה מוכן להכניס אותי אליו הביתה עד שאשרוט לו את הנשמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
