העקבות שלנו כבר הפכו לשורשים בתוך ההר הזה.
הולכות הלוך וחזור על אדמה שרק מחכה לבלוע אותנו ואת בשלך, הולכת עם הידיים באוויר מחפשת משהו להיאחז בו..
אם היו שואלים אותך פעם מה יש לך לחפש במזרח היית עונה שהניגוד בין האופי שלך לשאננות שם יעשו לך טוב, אבל בפועל חודשיים וחצי לתוך איזה כפר נידח עם שאריות ניחוח של אורז מהול בעשן של ג׳וינט הציפו בך איזה דמות אחרת שמתוך הפחד להיות לא בשליטה עצמית השתלטה עלייך ושינתה אותך לגמרי..
מן תערובת של אדישות וזריקת זין ברמות שלא הכירו בך ומן שקיפות של חוסר בטחון עצמי שהפך למרדף אחרי המצאה של מישהי חדשה שהיא לא באמת את, היא גם לא אני אבל יש בה משהו משתינו וגם שום דבר מאף אחת מאיתנו.
אני מהדקת אליי את הרצועות של התרמיל ומוודאת שהכל במקום ואת בינתיים ממשיכה ללכת הלוך וחזור על אותן עקבות תוך כדי שאת זורקת מעלייך כל דבר שמושך אותך למטה.. אם זה תיק, בגדים או כסף- הכל עף ממך ונעלם במורד ההר משאיר אותי אובדת עצות..
אם הייתי חושבת שלדבר איתך יועיל במשהו הייתי מעמידה אותך במקום ממזמן, אבל אני מכירה אותך כמעט כמו שאני מכירה את עצמי ודיבורים לא יעזרו פה.
את צריכה לאבד את עצמך בשביל לרצות למצוא אותך מחדש ואני פשוט לא אינדיקציה בכל החיפוש הזה..
אחרי חמישים סשנים מפרכים של הליכה באותו מסלול אני שמה לב שאת כבר מתחילה להתעייף ומנצלת את חוסר הערנות שלך בשביל לטשטש את העקבות. אולי אם תאבדי את הדרך תצליחי למצוא אחת חדשה שתחזיר אותך למסלול. אבל אני נואשת לגלות שלמרות שסימני הרגליים כבר לא מקובעים על האדמה מול העיניים שלך, הם חרוטים טוב ועמוק במוח שלך ובגלל זה את ממשיכה ללכת באותו מסלול וכנראה שתמשיכי גם עוד זמן רב ומה שאני נאלצת לעשות בשביל להמשיך בחיים זה פשוט להשאיר אותך שם וללכת.
אני קמה, מביטה בך מבט אחרון שיזכיר לי תמיד מה היית ומה נהיה ממך ומתחילה לרדת דרך שביל חדש במורד ההר שעוד לא סומנו בו עקבות בתקווה שזה השביל שאולי יחזיר אותי הביתה..מקווה שתמצאי מה שאיבדת או שתאבדי את עצמך בשביל שכבר לא יהיה לך אכפת, נתראה כשתמצאי מה להיאחז בו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
