Dust in the wind

היא שלחה לי הודעה. אחרי שלא דיברנו איזה חודש כמעט, כשהיא בעטה אותי אל מחוץ לדירה שלה ואמרה שאין לי טעם לנסות אפילו ליצור איתה קשר יותר כבר חשבתי שזה אבוד, והנה עכשיו היא סוף סוף שולחת לי הודעה..״בוא אליי, נדבר״.

מעניין לי את הביצים המלחמה הזאת שמשתוללת עכשיו בחוץ, אני תופס בביטחון את המפתחות של הרכב שחיכו לי על השולחן ויוצא אליה. הרדיו צועק בפול ווליום שירים מהאלבום של ׳החברים של נטשה׳ שהיא קנתה לי בקיץ שעבר ואני בהיי מטורף, מתפלל שהדרך תסתיים כבר ואני אראה אותה סוף סוף. אני רואה פתאום מכוניות עוצרות בצד של הכביש, פותח את החלון, אזעקה. כוסאמק..אני עוצר בצד הכביש, יוצא מהרכב ונשכב על הכביש עם הידיים על הראש. היא מתחילה לשלוח הודעות ״אולי זה לא רעיון טוב״, ״אני לא בטוחה״, היא מתחילה להסס ואני מתפלל לשמוע כבר את הבומים בשביל לחזור לאוטו ולטוס אליה. בום ראשון. רעש מפחיד, האזעקה ממשיכה ואני מחכה לבומים האחרונים בשביל לעוף מפה כבר. האישה עם הילד שנשכבה מאחוריי מתחילה לצרוח, צרחות כאלה של ׳הצלחתי להשתיל את מיתרי הקול שלי במגפון׳, רסיס בגודל הראש שלי תקוע עמוק בריאה השמאלית של הילד הקטן שלה. מרוב הצרחות אני בקושי ושומע אזעקה, שלא נדבר על בומים ואני באמת כבר חייב לעוף משם. עוד כמה דקות היא כבר תתחרט לגמרי וגם תנעל לי את הדלת. 

אני צועק על האישה שתנמיך את הקול שלה ותפסיק לצרוח, אנשים מתקהלים מסביבם והילד הקטן מחרחר ופולט ליטרים של דם החוצה. הוא בחיים לא ישרוד את זה, והיא צורחת כאילו הקול שלה היה מכונת החייאה. אני לא מצליח לשמוע את הבומים וקם בצעד החלטי ותוקע את הרסיס אפילו עמוק יותר בריאה של הילד. האמא שורטת וצורחת ואני סוף סוף שמעתי את הבום השני. אני טס לכיוון הבית שלה, מגיע לקומה השלישית, הדלת נעולה ופתק על הרצפה אני חושבת שזה פשוט היה רעיון רע ועושה לשנינו טובה״ אני בועט בעצבים בשטיח ששוכב שם בכניסה של הבית שלה ונותן אגרוף עצבני אחרון לפני שאני נכנס חזרה לאוטו ונוסע הביתה. כוסאמק רק שלא תתפוס אותי אזעקה בדרך

וכשהוא חזר משמה, הוא כבר לא היה אותו בנאדם. בין הפגזים של עזה והחופים של תל אביב הוא כבר לא הצליח למצוא את עצמו.. נשכב על המזרן ותוך עשר דקות כבר נפקחות העיניים מבהלה כי זה מרגיש בדיוק כמו האלונקה. 

וחוזרים הבומים באוזניים והשקט המחריש שאחריהם, והטעם המאוס של הטונה והפחד שהחיות אדם האלה החביאו מטענים בחמור המסכן שעובר ממולך. פאקינג חמור. 

אני זוכר שלקחתי את אחותי הקטנה שנה שעברה לפינת חי הזאת באיזור ראשון, אני זוכר את החיוך שלה כשהעליתי אותה על החמור ומשכתי את שניהם לאורך השביל. ועכשיו, אני רואה את החמור המסריח הזה ורועדות לי הביצים.

יעל הקטנה בת 10 יושבת בבית ולא יודעת שאח שלה ״הגיבור״ שהיא כל כך אוהבת להשוויץ בו לפני כולם כבר עם חצי האצבע על ההדק בשביל להעיף את החמור הזה מהפרצוף שלו. אם היא הייתה רואה אותי עכשיו, היא לא הייתה מתקרבת אליי יותר. אני מרגיש שהתרככתי וכשהוציאו אותי משם עם האלונקה או המיטה או מה שזה לא יהיה ויעלי באה לבקר אותי בבית חולים והביאה לי ציור שלי שלה ושל החמור, שנאתי את עצמי לרגע והתפללתי בשביל יעלי שכשהיא תגדל אז החבר שלה לא יצטרך לספר לה כמה הוא שונא חמורים..