הייתה תקופה שהיינו שקופים, ככה שרואים את כל הורידים והעורקים בגוף ואת הדם שזורם בהם ואת החשמל.
החשמל הזה שמבטא כל רגש בגוף, הזרמים האלה, משהו שהיום כבר אי אפשר להסביר במילים..
הייתה תקופה שכשהייתי נוגעת בך כולך היית מתחשמל וקם לחיים,
תקופה שהייתי מצליחה להריץ לך את הדם בגוף במבט והיום כל פעם שהיד שלי נוגעת בטעות בשלך אז הדבר הראשון שקורה זה קצר מפוצץ ואחריו חושך. חושך מוחלט.
המכה התשיעית הייתה מכת חושך, ושמעתי פעם איזה פרשן מסביר שזו אולי המכה הכי גרועה כי אנשים לא יכולים להסתדר בחושך.
הם נהיים חסרי יכולת, כמוך כשאתה עומד מולי.
אני רוצה שתדע לחשמל אותי, אני רוצה שתדע להבין כמה הדם בגוף לא אומר כלום מבחינתי כמו שאומר זרם אחד קטן.
אני נמצאת באולם מלא בפנסים שכולם ממיסים אותי לאט ומדמיינת אותך וקצר.
אומרים שבסופת ברקים הכי מסוכן לעמוד באמצע שדה פתוח כי הברק הראשון שיחפש איפה לפגוע יכה בנקודה הכי גבוהה.
אני עומדת בשדה הפתוח עם ידיים פתוחות ומחכה לך, אתה בא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
