Dust in the wind

בתקופה הקרובה לבריאת העולם והאדם נדרשנו לבחור מילה. אמנם זה היה אולי כמה שנים אחרי חטא התפוח ואיבוד התמימות, אבל ההתקדמות בסולם האבולוציוני באה בהדרגה ובהתחלה יכולנו לבחור רק מילה, מילה אחת יחידה שתייצג אותנו ושבה נוכל להשתמש.

ואני בחרתי במילה אהבה מבלי לדעת כמה היא יכולה להכיל במשפט. בחרתי במילה שרדפה ועטפה אותי כל יום וכל לילה, המילה שמנעה ממני שינה. לפעמים כי הייתה שם ולפעמים כי נעלמה, אבל בנוכחותה ובחסרונה השינה נעלמה.

עברו כמה שנים עד שהבנתי כי עשיתי בחירה מוטעית וכי המילה אהבה היא כלל אינה מילה, אלא מחוייבות. מחוייבות שעוד לא רציתי למלא- רציתי לחיות את החיים וכשבחרתי במילה הזאת לא שקלתי בכלל את המשקולות שהיא מביאה איתה.

כמה עשורים עברו ומאחר והתקדמנו במעלה האבולוציה קיבלנו צ׳ופר חדש. השתדרגות ממילה אחת- למשפט שלם. נתנו לנו יום אחד בלבד לבחור את המשפט שאיתו ניאלץ להעביר את העשורים הבאים והתנאי היחיד לבחירת המשפט היה שעליו להכיל את המילה שנבחרה לפניו. 

את כל אותו היום בזבזתי חסרת שינה במיטה שלי מתלבטת וחושבת איך אני מסירה מעליי את המשקולות של המילה הזאת שהפכה להיות כל מה שסלדתי ממנו עד שהבנתי שכדי להשתחרר מהכבילה שלה עליי פשוט לבטל אותה. ולכן המשפט שבחרתי היה ״האהבה איננה״.

למרבה האירוניה, המשפט שהיה אמור לשחרר אותי מהלפיתה החזקה מדי לקרקע עשה יותר גרוע משקיוויתי וגרם לי להיות תלושה באוויר. בלי שום אחיזה והיגיון ובלי שום אדמה מתחת לרגליים. רק מרחפת לאן שהרוח נושבת בלי שום יכולת להיתפס ולקשור את עצמי לקרקע יציבה..

את העשורים הבאים ביליתי בריחוף מוחלט שמלבד בחילות וסחרחורת לא הועיל לי בשום דבר עד שהגיע השלב האחרון בעלייה בסולם האבולוציוני שבו זכות הבחירה נלקחה מאיתנו ובמקום משפט או מילה נגזרה עלינו שתיקה. שתיקה שטמנה בחובה סוד אחד קטן שאיש לא טרח לגלות- שאת הטעויות שלא נעשה דרך המילים נעשה דרך העיניים. ומאז ועד עכשיו הדרך היחידה להבחין מי הוא בעל ניסיון בעולם הזה הוא בלהפריד בין הנאיביים שנועצים עיניהם קדימה ומסתכלים על מה שמסביב, לבין הוותיקים שמשפילים עיניהם למטה וזוכרים מה שהיה..

אתמול כשהייתי בדרך חזרה הביתה עברתי כרגיל דרך הגן שעשועים הישן שמול הבניין שלי ותוך כדי ההליכה שמתי לב שמונח ארגז קרוע כזה מתחת לאחת הנדנדות. 

התקרבתי לארגז ובתוכו, מפוחד עם עיניים ענקיות שכב לו חתול קטן קצת פצוע, הסתכל עליי במבט כובש וכאילו קרא לי לקחת אותו הביתה. 

אחרי כמה התלבטויות החלטתי שלא מתאים לי להכניס אליי ככה חתול הביתה, ועוד חתול שאני לא מכירה?

אני בכלל בנאדם של כלבים! לא מאמינה שאפשר לסמוך על חתולים אבל משהו במבט שלו..משהו בעיניים קנה אותי.

עוד באותו לילה חזרתי לגן השעשועים והבאתי את החתול הקטן אליי הביתה. 

בימים הראשונים ראיתי שהוא עוד קצת מפחד ולא מכיר את המקום, נזהר בכל צעד, מתאמץ לקנות את האהבה שלי בליקוקים קטנים והתלטפויות ובסוף באמת התאהבתי.

החתול הקטן מילא לי איזה חור קטן בלב שלא ידעתי שהיה שם בכלל..

ואז אחרי כמה חודשים התחילו לצוץ הבעיות..כל פעם שהייתי עוברת מולו הייתי זוכה לשלל שריטות ונשיכות מוסוות במתיקות של משחק.

אבל מה שהפתיע אותי שבכל יום מחדש הוא ידע לשרוט ולהכאיב בדיוק במקום שבו הכאיב יום לפני זה, דואג להשאיר סימנים שכנראה כבר לא ייעלמו. ניסיתי להסביר לו שלא ככה זה עובד, ניסיתי במילים, ביללות, אפילו בנביחות! אבל כלום לא עזר. החתול היה בשלו. העיניים המתוקות והגדולות הפכו לשטניות ובלילות כבר לא הייתי ישנה מהפחד שינסה להרוג אותי..

החודשים הפכו לשנים, והשריטות הפכו לצלקות ומיום ליום כבר חשבתי שזה לא ייגמר.

החתול הפצוע שהכנסתי אליי הביתה לא ינוח ולא יירגע עד שלא יפצע גם אותי וכמה שיותר קשה. 

לילה אחד, בלי שום התראה מוקדמת, בזמן ששכבתי ערה במיטה וחיטאתי את הפצעים שמעתי טריקה חזקה ועוד כמה יללות מכיוון הכניסה. קצת מפוחדת ניגשתי לאט לאט לכיוון הדלת מחכה שיקפוץ עליי מאיזושהי פינה וכשהגעתי אל הכניסה נדהמתי לגלות שהוא עזב, השאיר מאחוריו כמה רהיטים הפוכים ושאריות פרווה ונעלם כאילו מעולם לא היה גר בבית הזה.

ואני שגיליתי שהוא סוף סוף עזב נשמתי לרווחה וחזרתי לחדר לא לפני שעברתי לשטוף את הפנים בכיור בחדר האמבטיה. שטפתי את הפנים ושפשפתי טוב ממני את כל הלכלוך ופתאום גיליתי משהו שלא הצלחתי לראות כל הזמן שהוא היה פה, כל הזמן הזה שפחדתי לראות מה נהיה ממני.

הסתכלתי בהלם במראה וגיליתי שנהפכתי בעצמי לגור חתולים מסכן ופצוע. כזה עם עיניים גדולות ומתוקות ויללה אומללה של חוסר אונים. החתול השיג את שלו, פצע אותי בכל דרך אפשרית עד שהפך אותי לאחת בדיוק כמוהו והלך. ועכשיו לא נותרה לי ברירה אלא לחכות בארגז הקרוע מתחת לנדנדה עד שיגיע הפראייר שיהיה מוכן להכניס אותי אליו הביתה עד שאשרוט לו את הנשמה. 

אז מה אם הוא אומר שהוא יודע מה את צריכה?

את לא יודעת בעצמך מה את צריכה ואת באמת תתחילי להאמין עכשיו לאיזה קוסם ברחוב? גם כן קוסם..ספק אומן חושים ספק מישהו שמנסה לפלח לי את הארנק בזמן שהוא מבקש ממני לבחור קלף. 

בוחרת קלף בוא נגיד שזה 9 לב, הוא מערבב את הקלפים ושולף לי 4 תלתן שחור עם חיוך משכנע ואני מהנהנת בנימוס כי גם ככה לא תכננתי לעצור שם בכלל..

מתקדמת תוך כדי שאני מוודאת שהארנק שלי נשאר במקום ודי מופתעת שהוא באמת עדיין בכיס האחורי  אבל פתאום קולטת שהלך השעון..

מסתובבת אחורה שניה מאוחר מדי בשביל לגלות שחוץ מאבק לא נשאר שם כלום.

הייתי מנסה לרדוף אחריו אם לא הייתי קולטת שאני מאחרת אלייך כבר אבל בעצם איך אפשר לקלוט שאני מאחרת אם גנבו לי עכשיו את השעון??

עולה במדרגות של הבניין שלך, קצת יותר עצבנית מבדרך כלל. מכינה את עצמי לשיחה הקבועה שלנו תוך כדי דפיקה בדלת ואת פותחת בשרוואל, גופיה ומבט מנחם..

אני לא צריכה יותר מלהיאנח בשביל שתביני מה הולך ואת מתחילה בהטפה הקבועה שלך. 

״תפסיקי לבחור את הגברים שיעשו לך רע״ אני מהנהנת בנימוס בודקת שהארנק עדיין במקום כי השיחה הדפוקה הזאת מתחילה להרגיש כבר כמו הסחת דעת. את אומרת שאת חושבת שהוא יישבור לי את הלב, אבל למה את אומרת את זה כאילו זה דבר רע?

הוא מסוג הבחורים שלא רק יישברו לי את הלב בכאילו, הוא לא יגרום לי לשבת לבכות בבית כמה חודשים ולבלוע כדורים ואכזבות. הוא בחור כל כך טוב,  מהסוג שיחסוך ממני את כל החרטה הזאת של האכזבה ופשוט באמת תרתי משמע יוציא לי את הלב מהמקום וישבור אותו ככה שלא ארגיש כלום אחרי.

הוא בחור טוב ואם את לא מבינה את הטובה שהוא עושה לי את כנראה לא באמת מבינה באהבה. 

אני מסתכלת עלייך ואת מתחילה לבכות, אומרת שאת לא יודעת איך לגרום לי לראות שאני עושה את כל הבחירות הרעות בחיים שלי ואני בהחלטה של רגע מבקשת ממך לבחור קלף.

את כל כך מבולבלת שאת לא שמה לב שאני גונבת לך את הזיכרון בשביל שלא תיזכרי שניהלנו בכלל את השיחה הזאת. 

מחר כשאגיע שוב אנסה להסביר לך מה זאת אהבה ואולי הפעם סוף סוף תביני..