Dust in the wind

וכשהוא חזר משמה, הוא כבר לא היה אותו בנאדם. בין הפגזים של עזה והחופים של תל אביב הוא כבר לא הצליח למצוא את עצמו.. נשכב על המזרן ותוך עשר דקות כבר נפקחות העיניים מבהלה כי זה מרגיש בדיוק כמו האלונקה. 

וחוזרים הבומים באוזניים והשקט המחריש שאחריהם, והטעם המאוס של הטונה והפחד שהחיות אדם האלה החביאו מטענים בחמור המסכן שעובר ממולך. פאקינג חמור. 

אני זוכר שלקחתי את אחותי הקטנה שנה שעברה לפינת חי הזאת באיזור ראשון, אני זוכר את החיוך שלה כשהעליתי אותה על החמור ומשכתי את שניהם לאורך השביל. ועכשיו, אני רואה את החמור המסריח הזה ורועדות לי הביצים.

יעל הקטנה בת 10 יושבת בבית ולא יודעת שאח שלה ״הגיבור״ שהיא כל כך אוהבת להשוויץ בו לפני כולם כבר עם חצי האצבע על ההדק בשביל להעיף את החמור הזה מהפרצוף שלו. אם היא הייתה רואה אותי עכשיו, היא לא הייתה מתקרבת אליי יותר. אני מרגיש שהתרככתי וכשהוציאו אותי משם עם האלונקה או המיטה או מה שזה לא יהיה ויעלי באה לבקר אותי בבית חולים והביאה לי ציור שלי שלה ושל החמור, שנאתי את עצמי לרגע והתפללתי בשביל יעלי שכשהיא תגדל אז החבר שלה לא יצטרך לספר לה כמה הוא שונא חמורים..