אני סופרת עד עשר.
אמרו לי פעם שכשאתה ממש עצבני עוזר לספור עד עשר כי אז אתה חוזר לחשוב בהיגיון ונרגע..
מסיימת את הספירה, לוקחת נשימה עמוקה, פוקחת עיניים, נזכרת שוב.
הפעם אני לא מספיקה לספור עד שלוש וכבר דופקת אגרוף בכל הכוח בקיר גבס הזול הזה, השארתי לו מזכרת יפה..
אני מסתכלת על היד שלי וכולה מלאה בדם אבל מה שמוזר זה שאני מרגישה טוב..אני מרגישה כל כך טוב.
השדים שלי משתלטים עליי ואני נותנת להם כי אלוהים, זה מרגיש כל כך טוב לאבד את השליטה קצת..
אני מתקדמת לכיוון המקפיא, מוציאה משם שקית קפואה של איזה אוכל שכבר לא ייכנס לי לפה ומניחה אותה על היד,
לא כי אני צריכה את זה..זה עניין של הרגל כבר.
כשחושבים על זה כמעט כל דבר שאנחנו עושים זה עניין של הרגל ולא צורך אמיתי..
לפקוח עיניים, לאכול, לנשום.
טיפוסים אגואיסטיים שכמונו, מבזבזים לכולם משאבים רק כדי שיהיה לנו נוח? ומה עם הילדים הרעבים באפריקה?!
למי כבר אכפת..אם הם רעבו עד עכשיו הם כנראה כבר ימשיכו לרעוב.
אני שמה לב פתאום שהדם שנטף מהיד שלי יצר תמונה על הקיר. תמונה שלי, לבד, בלעדיך, חזקה יותר מתמיד.
תמונה של מה שתמיד הייתי- אני לעצמי ולא תלויה בך.
אני מציירת תווים על החלון, תווים של השיר החדש שבונה אותי ועכשיו אני מגלה שכנראה מעולם לא היית השיר שלי..
מזלי שעוד נותר בי דם לשפוך בשביל לגלות את הדברים כמו שהם באמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
