הוא בא אלינו להרצאה בבסיס אז בשבוע בטיחות בדרכים הזה. 4 קצינים בכירים ומגודלים כאלה היו צריכים להרים אותו לבמה והוא ישב שם במרכז עם הכסא גלגלים הזה שלו ובהה באוויר במבט חלול.
הוא סיפר שהוא היה כדורגלן מפורסם, ששיחק עם כל הגדולים ולהם היה הכבוד לשחק איתו, שהוא היה כל כך מדהים שלא היה טורח למסור את הכדור ובגלל זה זכה לתואר ״האגואיסט״, לא שזה הפריע לרצף הניצחונות שלהם.
ואז יום אחד רצו להחתים אותו בקבוצה הגדולה ההיא בחו״ל שמבחינתו גם בחינם היה עובר לשחק בה ומהמסיבת פרידה שכל הג׳מעה ארגנו לו הדבר היחידי שהוא זוכר זה הפנסים המסנוורים באוטו שנכנס בו ואת עצמו מתעורר שבועיים אחרי בבית החולים מזוהם מהלם ומבטים של אכזבה. הרופאים הובילו אליו את כיסא הגלגלים ואמרו:״ תכיר, אלה הרגליים החדשות שלך, איתן לא תוכל להיות אגואיסט יותר״ ומהקולות של פיצוח הלב שלו באותה שניה, היה אפשר להרכיב את הסימפוניה העצובה בעולם.
ואנחנו בבסיס היינו הקהל הכי טוב שאפשר לבקש. צחקנו כשצריך, מחאנו בהתחלה ובכינו בהפסקות. וכשהתחיל לספר איך כשרצה להתאבד גרר את עצמו כמו פצוע קרב בשארית כוחות על החול של הים וניסה לטבוע, הוא פתאום קם מהכיסא והכריז בגאווה שהוא שחקן.
לא הייתה לו שום מסיבת פרידה, הוא לא ידע אפילו לבעוט בכדור, הפיצוח של הלב שלו היה לא יותר מצליל פיצוח של גרעין חמנייה עכשיו ואפילו אגואיסט הוא לא באמת היה.
מאחורי הקלעים כולם מחאו כפיים ובכו והתרגשו והעריצו, ורק אני נגעלתי. נגעלתי כי הוא שחה בתהילה של ההוא שבאמת הטביע את עצמו בים למרות החיוך של האמא שלו שחיכתה על החוף.
וכשחזרתי הביתה הרגשתי קצת רע שאני יכולה ללכת, שלא נדבר על זה שאני לא צריכה לאכול חול על ארבע בשביל להטביע את עצמי..ומרוב הרהורים ורגשות אשם, כל מה שהצלחתי לזכור כשהתעוררתי בבית חולים שבועיים אחרי זה זה שאריות צלילים של הסימפוניה הכי עצובה בעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
