לפעמים אני תוהה אם אני באמת רוצה להיות בקרבת אנשים.
הראש שלי אומר שכן, מאוד. אני מתאמץ מאוד בשביל להשיג את זה, וכשאני מצליח להתקרב למישהו הראש שלי מתחרט, עושה פניית פרסה, ומנסה לשכנע אותי שזה לא מה שחיפשתי ושאני לא רוצה לדבר עם הבן אדם הזה.
ניסיתי להלחם בו, אבל אני לא מסוגל. כשאני ליד אנשים, או כשאני מדבר עם אנשים, אני פשוט לא מסוגל לתפקד. זה לא עניין של ביישנות וכח רצון, אני פשוט לא מסוגל לעשות כלום. בדמיון יש לי כל כך הרבה מה להגיד בכל שיחה, אני בא בשביל להגיד משהו ואני ממש רוצה להגיד את זה, אבל אז מגיעה המציאות ואני בקושי מסוגל להוציא מילה מהפה, ולא מסוגל לתת תשובות חד משמעיות לשאלות.
אנשים חושבים שאני קר אליהם, שהם פוגעים בי, ומתרחקים. זה הגיוני, זה בדיוק מה שהייתי מצפה מהם לעשות, וככה המעגל ממשיך. אני מוצא עוד אדם שמתקרב אלי בגלל הבדידות שלי, הוא מנסה לעזור לי, הוא נפגע ממני ומתרחק.
אני כבר לא בטוח מה אני באמת מחפש. חברה? לא יכול להיות, אני ממש לא מוכן לזה. איך אני יכול להיות חבר של מישהי אם אני לא מסוגל להוציא מילה לידה. חברים? אנשים לצאת איתם? אז את זה כבר מצאתי, ואני עדיין מנסה לברוח. סקס? לא נראה לי קשור, וגם מזה אני בורח. כבר אין לי מושג מה אני רוצה.
אולי הגיע הזמן שאני פשוט אקבל את עצמי, ואשלים עם העובדה שאני צריך להיות לבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
